[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








לפני עשרים שנה אני חושב שזה היה, אני לא בטוח בדיוק. פעם
ראשונה שזכרתי את הזמנים המדויקים של דברים זה לא נגמר בטוב...
אבל ברמת העיקרון עשרים שנה. אני חושב שהייתי אז נער צעיר, אבל
זה לא הפואנטה. אני זוכר את התמונה הזאת בבירור - אימא שלי
ואבא שלי שלובים יד ביד, הולכים לאורך מדרחוב עגלגל בפאתי פארק
ניו-יורקי ירוק, מרחוק הבניינים המתנשאים לאין-שיעור, מהדהדים
ברקע כפולס אלקטרוני בשמיים האפורים של מנהטן. צלם רחוב ערירי,
עם מצלמת סטילס ישנה, קנון אם אינני טועה, צילם אותם מחייכים
בשחור-לבן על פני גזע אלון עבות. עלים ירוקים, בתמונה שחורים,
נופלים סביבם כזיכרונות ישנים החובקים את חיוכם הנצחי החרוט
לנצח-נצחים על גבי קלף התמונה הישנה. לימים הצהיב הקלף ודהה -
אך החיוך עודנו שם. מזמין אותי לתוך תמונות שונות באלבום
התמונות של ילדותי. לפני עשרים שנה הייתה הפעם האחרונה שהעזתי
להציץ לתוכו ולסרוק את כל עולמות ילדותי, עשרים שנה. ועודני
כאן, נער מבוגר - אפילו איש אינני יכול לקרוא עצמי, ומלבד
צלצולו של טלפון ישן ומטריד רק בפעם ראשונה זו זכיתי לראות
ולהבין את מהותם של זיכרונות.

חיוכו של מלאך גורר אותי לתוך עולם של זיכרונות סתיו
ניו-יורקיים, לתוך סיוטים אפלים של פיסות בד שחורות. לתמימות
במסגרת לבנה. עליי כותרת שחורים נופלים סביב זיכרונותיי,
עוטפים את הפעם האחרונה שהעזתי להביט בהם. איש ודבר אינם
יכולים להפר את יופיו האמיתי של חיוך.

ריח חרוך העיר אותי מתוך חלום ילדותי, הרמתי את ראשי אל עבר
הסביבה, תוהה לשנייה מאין מקור העשן. חביתה שרופה חייכה לי
מתוך מחבת שחורה, מצחקקת כילדה קטנה. באנחת שווא, הטחתי את
המחבת הארורה אל תוך הכיור ליצור סדק נוסף לאורך שורת חבריו.
"בן זונה." למרות שאני לא בטוח למה.
"מקללים על הבוקר?" הדלת חרקה כשהוא נכנס. חיוך קטן על שפתיי
הראו שלא ממש הטריד אותי הציניות והסרקזם הטבעי.
"מסתבר, מסתבר."
"לכבוד מה ה... דליקטס הקולינרי?" היא גיחך בינו לבין עצמו.
הרמתי את אלבום התמונות לפני שהתיישב על השולחן והנחתי אותו
בעדינות במקומו המאובק במדף הספרים.
"רוצה?" הפניתי את תשומת ליבו לחבילת ביצים נוספת על השידה.
קימצתי את שפתיי מתחושות האבק שהותיר אחריו מגע האלבום במדף
הספרים הישן, הוא הביט במדף וכמיהה בעיניו, ואז שבר ביצה למחבת
והחווה אליי חיוך סרקסטי במיוחד. אני התחלתי לקלף חתך עדין
שהחל להגליד, לרגע עיניי הצטמצמו מהכאב הקל. הוא התיישב
לשולחן, צלחת עם ניחוח מתוק של חביתה למולו.  
"אל תעשה את זה על השולחן, בבקשה. רקמות עור זה לא הקינוח
שחשבתי עליו".
שוב זיכרון עולה בראשי. חוט. מחט. פנימה, החוצה, פנימה, החוצה.
חוט. מחט. הכל אפור סביבי. רק החוט לבן. אני רואה זוג עיניים
כירחים, עוקבות אחר תנועות המחט כאילו היו הן אלו שתופרות את
הבד בעצמן, במבטן. פנימה, החוצה, פנימה. חוט לבן...
"רוצה"? הוא קירב אליי את הצלחת וחייך בחום.

ימי שלישי הם הימים הכי קשים בשבוע. לפעמים רק המחשבות על
הימים מותירות בי כתם מלנכולי של חוסר יכולת. אני מותיר את
הסבכים בעזרת טיול על שפת הים, אבל השבוע הזה התחיל מאוחר
מידי, ואני מרגיש שעדיף ללכת לישון. ספסל עזוב מציג עצמו כנאות
מספיק למשכן ראשי, ואני מכבד אותו בשל כך. אבל אני מרגיש כאילו
משהו חסר לי. הים מטייל לצידי, אני מאוזן הוא מאונך. מבט מזמין
נוסף לעבר הספסל ולבי נכבש. בצעדי גמל אני פוסע לעברו, מניח
עצמי בעדינות על פסי העץ האכולים, בעוד גל נוסף נשבר על החוף
וחיוך נוסף ניתץ על שפתיי. בחורה צעירה, סביר להניח קטנה ממנה
בשנה שנתיים - אולי קצת יותר, טיילה ידה לאורך מעקה המדרחוב.
שערה מרקד סביב כתפיה בעוד גלי הימים שרים.
"היא מסתכלת עליי לפחות עשר דקות," אני שומע את המחשבה המהדהדת
בראשי, "גש אליה. ראה מה רצונה!"
"השתגעת?! אתה סתם מדמיין."
"מתי לאחרונה דמיינת מישהי מסתכלת עליך כל-כך הרבה?!"
"הממ אתמול במקלחת, אם אני זוכר נכון..."
"אה כן... חוץ מזה?!"
"שלשום, בשירותי עובדים במשרד."
"טוב הבנתי את הפואנטה, אבל אני משער לעצמי שזה לא ממש היה
אמיתי כמו עכשיו!"
"מאיפה אני יכול לדעת שזה אמיתי?!" נתתי עצמי סטירה מעוררת.
התחלתי לצעוד לעברה, והיא הרכינה מבטה אל הרצפה. מתאים לים
לסוג עכשיו. שתי כפות רגליי הגיבו כמחווה של רצון טוב והפילו
אותי אפיים ארצה.
טעם מלוח של חול בין שפתיי הפך לטעם של גורל חוזר על לשוני.
היא ישבה מולי והושיטה לי יד כל כך עדינה. אחזתי בה עד שישבתי
מולה גם, מושך את גרגרי החול משפתיי במגע יד מהיר. רק אז שמתי
לב שהמגע שלה על היד שלי לא נעלם עדיין. היא מחייכת אליי. "אני
מדמיין?" שוב המחשבה הזאת עולה לי בראש. אני תופס את עצמי מביט
ביד שלה שמאגרפת ברכות את שלי. היא נסוגה לאחור, שוב מבטה
מורכן לרצפה. הים שוב נסוג. היא קמה ללכת...
"אל תלכי!" אני לוחש, אבל מאוחר מידי, יחד עם השפל הקרב היא
כבר איננה. מעולם לא הבנתי את המונח - כלבלב עזוב. כעת אני
מבין אותו טוב משרציתי.

אני לא בטוח איפה אני. אני לא בטוח מה קרה. אני אפילו לא בטוח
מה השעה. כל שאני יודע הוא שאני חי ושהתעוררתי על הספסל הזה,
ליד הים, ופסים אדומים של חותם על לחי מפסי העץ החרוטים של
הספסל. הים, כצבעו הטבעי, שחור. השמיים מזדהים עימו בזאת. רק
העננים אפרפרים-לבנבנים, אך אין בכך דבר משונה. אני שונא את
השעות הללו. השעות הקטנות הללו שבין המחוגים של הדקות מהן
אנשים מנסים להתחמק אל תוך שנתם, נוחרים את הדקות הקטנות הללו
שאיש אינו רוצה בהן. אני מביט על גלריית השעונים המתקתקים,
הייתי יכול לחבר גרף מהם, עליו מצוירות הדקות בצורה מושלמת, עד
אותן דקות קטנות השוברות את היופי הסימטרי של הפרבולה לידי
כיאוטיקה ריאלית. רק הדקות הללו מעירות את תשומת לבי ליופיו של
הים הדומם, קול הגלים המתנפצים חסר ברקע. ובכך ניחנתי במודע כי
הנני לבד על שפת הים.
איש זקן בחליפה מעומלנת על הספסל לצידי, בידיים עדינות ורועדות
פותח חבילת סיגריות מהן שולף הוא סיגריה לבנבנה. מצמיד אותה אל
שפתיו בעת שמדליק אותה בעדינות רבה. רגל שלובה על רגל הוא נשען
על העץ-הרעוע ממנו נבנה גו הספסל. שיערו רוקד סביבו בעת ידו
חובקת את הסיגריה הדקה שבשפתיו.
"מה שאני אוהב בשעות הללו," הוא אמר מניח את ידו השנייה
בעדינות על משענת הספסל, "הוא שבהן כולם ישנים. אשים שונאים את
השעות הללו, אתה יודע, כאילו היו קללה רובצת על פני המודעות
האנושית התמוהה. אני מתפלא לראות שאינני לבדי, שאתה עמדי כאן
על שפת הים. בדקות הללו." אני כבר לא כל-כך בטוח שאני חי...
אני מביט בלובן הכסוף של הירח, אני מרגיש שהכל סביבי נתפר
בחוטי רקמה לבנים, הים עשוי משי לבן, חוט לבן פורם ורוקם
סביבי. אני מביט באיש הזקן, בעשן הלבן-אפרפר שנעלם בצורות
יפהפיות אל תוך החשכה, אני מנסה לאחוז בשבריר תחושת מציאות,
ברסיס שבריר של תחושה שאני קיים כאן,
בשעות הקטנות הללו של הלילה.
"אני שונא את השעות הללו. הייתי יכול לקחת את השעונים
המתקתקים, הייתי יכול לחבר גרף מהם..עליו מצוירות הדקות בצורה
המושלמת..." המחשבה הזאת שוב מצטיירת כל כך יפה ואיומה בראשי.

"אני שונא את השעות הללו." אמרתי לזקן, "החושך הזה, כולם רוצים
להתגנב בו אל מקום שבו לא יחושו בדבר, הם ישתו כוס יין אדום
בשמחה לכבוד הריקנות של השעות הללו, ובלבד שלא ירגישו בה."
הזקן שאף מעט עשן מהסיגריה שלו, אני נזכר בעיניה היפהפיות.
עכשיו נדמה שגם היא נרקמת בחוט לבן עדין ומושלם, עשויה משי
ועורה כקטיפה. אבל גם היא נפרמת. חוט לבן אחר חוט לבן עיניה
נפרמות, חיוכה נפרם, היא נעלמת נותרת סבך של חוט לבן-כסוף על
יד הים.
"אז למעשה אתה לא ממש שונא אותם. לא כך?" הזקן נשף שוב, הפעם
עמד נשען על מעקה הטיילת. אני משפשף את עיניי, אולי חלמתי את
כל זה ולמעשה הוא מעולם לא קם מהספסל. אולי נאי עדיין ישן,
אולי אני בכלל אל כאן. והמטריד מכל הוא להביט על עיניו של הזקן
אשר נראות חיות פי עשרות מונים מזרימת הים, או למעשה.. חוסר
זרימת הים. לו גל אחד מתנפץ היה - הייתי מכיר בהיותי חי. אך
קיפאון הדקות סביבי, כתווים הכתובים על חמשה מצטיירים ריקניים
ומלאים כאחד, סובבים אותי כריקוד ארוטי של זוג אוהבים. אני
צריך חברה...
"אל תטרח, " הזקן הפנה לעברי כמה מילים של חסד בעודו מביט הרחק
לאופק, "אין טעם לנסות לקום. זה השלב שבו אתה חוזר לישון, ואני
חוזר לביתי. היה נעים לשוחח איתך... כה נדירות הן הפעמים בהן
יוצא לי לשיח עם בעלי הדעה."
אינני בטוח למה, אבל הדבר היחידי שרציתי היה שיישאר. שלא יותיר
אותי לבדי על שפת הים הנורא הזה, על פני תהום הרגשות הפעורה
הזו המאיימת לבלוע אותי לתוכה ולהותיר ממני בשר מרוגש לכדי
כאב. אני לא רוצה להישאר כאן, לא לבדי... אני מנסה להגיד מילים
כמו - אל תלך! או, חכה! אך במקום מילים כל שיוצא מפי זה מלמול
הזוי של אדם חולה. החום דובק בי שוב, מותיר אותי כשמיכת טלאים
כבדה המושכת מטה ומטה אל הספסל, על הספסל. בתוך הספסל. אני
מרגיש את פסי העץ כחלק ממני, בהזיה ענקית של אשליות וכמיהות.
בתוך עולם שלם של רצונות נמקים.
אני מרגיש את הים מכלה את הספסל, מכלה אותי... מותיר ממני
פיסות של הזיות ורגשות כואבים שיתפזרו עם הרוח כאבק המתים. אני
נופל, נתפר אל תוך שמיכת הטלאים שאיננה מרפה מגופי חסר הכוח
להתנגד לתחושות שמושכות אותי כידיים שהן צלליות לתוך העצב הזה,
לתוך השעות הללו... נופל לתוכה...

אני מרגיש משהו נתקע במצח שלי. אני פוקח את עייני, ילד קטן רץ
על החוף ולוקח את הפריזבי שלו שהשאיר את חותמו אדום ויפה על
מצחי. אני קם, מנער את שאריות הלילה מבגדיי... בא לי חביתה...







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
קולות גבוהים
באים לפעמים
ממקומות נמוכים
מאד.


תרומה לבמה




בבמה מאז 2/6/04 17:57
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
יורש יתמות

© 1998-2021 זכויות שמורות לבמה חדשה