ואל תשכחו - יוגי-הו כל יום ב-16:00

"אני קורא לצב הנינג'ה מיכאלאנג'לו במצב התקפה!"
קווואאאאאבנגה!
פרצתי מתוך הקלף אל שדה הקרב, מרגיש את אוויר הערב הקריר על
פני. כרגיל, בלי שאלות, צייתי לקריאה של האדון שלי להילחם
עבורו. ניצבתי לפניו, חוסם את דרך הגישה של האויב שניצב בצד
השני של החדר. נחוש והחלטי: אם זה תלוי בי, אף אחד לא יעבור!
מבט קצר לצדדים גילה לי שאני ניצב לבד, בלי איש לעזרי. בלעתי
את הרוק שהיה בפה, לפתע העסק נראה פחות ופחות טוב. שוב פעם זה
אני לבד, מטרה יחידה מול כל העולם. ההתלהבות הרגעית מהחופש
ומהקרב הממשמש ובא הצטננה ובמקומה עלתה תחושת קבס קלה. בלעתי
שוב, מנסה לדכא את ההרגשה החדשה והלא קרואה כדי שאוכל להתרכז
בקרב: על גופתי המתה הם יעברו! אבל קול קטן ולועג התעקש לצייץ:
זה בהחלט עלול לקרות. השתקתי את הציניות (מה היא מפריעה באמצע
הקרב?), יש לי אדון ואני סומך עליו.
לפעמים, כשאני עדיין קלף, אני מתפלל שמי ששולף אותי יידע שיש
בי יותר מזה. שגם קלפים מסוגלים להיפגע, שגם לי יש רגשות ועם
יבעטו בי - זה יכאב. אבל זה לא קורה, כמו הג'יני באלאדין גם
אני תופעה של כוחות קוסמיים שבויים במרחק קטנטן. כמו הג'יני
באלאדין, גם בי אף אחד לא מתחשב. קרב מדי פעם זה נחמד, אבל
החיים בקלף הם כמעט גן עדן וכזה הייתי רוצה שיישארו, רק
שהבחירה לא בידי. שוב ושוב מכריחים אותי לצאת מהקלף, לעמוד מול
מפלצות אחרות ולהתמודד מול האימה. פחד מוות? אצלי זו שגרה.
נחישות קודרת מילאה אותי. הנאמנות האוטומטית לאיש שקרא לי
מעפילה על הסלידה הבסיסית שלי מהקרב. בשביל זה נוצרתי - להילחם
ולנצח, למרות שגם הניצחון לא מביא אתו שמחה, מקסימום הקלה על
סיום הקרב. תמיד מכות, תמיד אלימות, אי אפשר פשוט לדבר?
"מניח עוד שני קלפים הפוכים". קולו של האדון ניתק אותי מהרהורי
והחזיר את מחשבותיי לקרב. שני קלפים הופיעו מאחורי גבי, צדם
האחורי כלפי מעלה. זה גרם לי להרגיש קצת טוב יותר, קלף הפוך
עשוי להתגלות כמועיל מאוד בעת צרה, ואם הכל ילך כמו שצריך אני
עוד עשוי לצאת מפה בחיים. הרגשת הבחילה הוקלה מעט.
"...ומסיים את התור". הגיע הזמן לחטוף מכות.
מבטי הופנה בפעם הראשונה אל עבר היריב, בוחן את מצבו. מדד הסבל
שלי תלוי בו מאוד. מוטציה אחת, וולברין, עמדה שם. נשמתי
לרווחה. את וולברין אני מכיר לא מהיום, כבר נתקלתי בו מספר
פעמים ושנינו גילינו מי יותר חזק. זה לא הוא.
אבל השחקן השני לא היה פראייר, קלף חדש מהחפיסה הופיע בידו:
"הגיע הזמן שתראה איך משחקים באמת: אני מקריב את וולברין כדי
לקרוא לשליט הברזל, מגנטו!" הדמות הצהובה נעלמה באדמה ובמקומה
עמדה כעת דמות אדומה, חובשת קסדה, גלימתה מתנפנפת סביבה. הרגשת
הבחילה חזרה, חזקה פי שניים, מלווה בידידה הטוב - פחד. יותר
משקינאתי בוולברין שהצליח לחמוק זרה ללא קרב חששתי לעצמי. גם
במגנטו כבר פגשתי, ולמדתי, בדרך הכואבת, שאני לא בליגה שלו.
הגעגועים לביוב החם והבטוח הציפו אותי, הרצון לראות טלוויזיה
או משהו כזה. מה עשיתי שמגיע לי העונש הזה? למה אני צריך לסבול
כדי לספק תאוות מלחמה לא מוסברת של שני ילדים? התפללתי שבקלפים
ההפוכים מאחורי יש משהו שיעזור לי, אחרת אני אבוד.
היריב שלף עוד קלף, "אני מניח קלף אחד הפוך, ועכשיו תרגיש את
עוצמת הפלדה - מגנטו תקוף את הצב!" אוי לא, נאנחתי, הנה זה בא.
גם מהמרחק הזה ראיתי את החיוך שהתפרש על פניו של מגנטו - גם
הוא ידע מי בעל הבית עכשיו. הוא התרומם באוויר, קירב את ידיו
זו לזו מעל לראשו והחל ליצור בין ידיו כדור של פלסמה שהלך
והתלהט, הלך וגדל. ברגע שהכדור הגיע לשיאו השליך אותו מגנטו
לכיווני. חישלתי את עצמי, מוכן לרגעים של סבל איום, חושב במוחי
על החזרה הביתה, כשהכל ייגמר. ככל שהכדור התקרב החלו חיי לחלוף
מול עיניי, גם זה חלק מהנוהל הרגיל, כל פעם שאני מת בדו קרב זה
קורה לי שוב: לראות את ספלינטר מוצא אותנו, איך גדלנו, צבי
הנינג'ה 1, 2, 3... אותם סרטים שוב ושוב, והפסקולים - לא משהו.
עצמתי את העיניים וחיכיתי בהשלמה למכה כששמעתי את האדון צועק:
"מפעיל קלף מלכודת: מאסטר ספלינטר". פתחתי את העיניים בבת אחת
כדי לראות את ספלינטר בכבודו ובעצמו ניצב מולי, זקן אבל חזק.
סיבוב אחד של גופו העכברי והכדור נעלם, נבלע בתוך גופו של
המאסטר, לוקח אותו ביחד אתו. אבן נגולה מלבי פעם אחת, והוא קפץ
שוב עם קריאת האדון, "ועכשיו קלף הקסם נשיקתה של אפריל!" דמות
נוספת יצאה מתוך הקלף השני, אפריל, בת האנוש שאהבתי עד בלי די.
בצעדים איטיים ומדודים היא התקרבה אליי, מניעה את ישבנה כמו
שרק בנות יודעות... אחח... רק מלהסתכל עליה כאב לי הלב... איזו
אישה... היא נעמדה לידי, נמתחה על קצות אצבעותיה, ולפני
שהספקתי לסגור את הפה כבר הרגשתי את הלשון שלה שם, מסתובבת
ומלטפת את הלשון שלי. ידה נגעה בשריון על גבי ולרגע אחד, באמצע
שדה הקרב, היינו חבוקים יחד, מנותקים מכל השאר, רק היא ואני.
חום בעבע בי והרגשתי שאני מתפוצץ מרוב אושר. אבל זה היה לרגע
אחד בלבד, ואז היא נעלמה, משאירה אותי עם פה פתוח וחצי תאוותי
בידי. "רגע", רציתי לצעוק, "לא סיימתי איתה עדיין", אבל כדמות
המצויירת על קלף כמובן שלא ציירו לי את מיתרי הקול. הפה שלי
אמנם זז, אבל שום קול לא יצא.
את הפעולה הקלף עשה: במקום להתפוצץ הרגשתי איך אני גדל ומתנפח
לממדים חדשים, עכשיו כבר הייתי גדול כמעט פי 2 מקודם. הסתכלתי
על עצמי, מרוצה ונדהם כאחת - זה מה שנשיקה אחת מבחורה יפה
עושה? לא ייאמן... מעניין מה היה קורה אם היינו ממשיכים...
אבל לא היה לי זמן לחשוב על אפריל ומה היינו יכולים לעשות ביחד
כי האדון כבר צעק: "קבל את סופר מיכאלאנג'לו! מגנטו, הבט
בסופך! חסל את שליט הברזל, עשה ממנו פסולת מותכת!" הסתכלתי
ליצור שמולי בעיניים, מגנטו כבר לא חייך, ובעיניו ראיתי את
אותו חשש שהיה קודם מנת חלקי. "מצטער", רציתי לומר אבל שוב שום
קול לא יצא. לא היה בלבי שום דבר על האיש הזה למרות שניסה
להרגני קודם לכן. איני נהנה להכאיב לאנשים, אבל עבודה זו
עבודה. בשני צעדי ענק הגעתי אליו, עומד מעליו, גבוה ממנו
בשלושה ראשים. על הבעת פניו ראו שהוא יודע שזה הסוף. בחוסר חשק
רמתי את הנינצ'קוס - מכה שמאלית מכוונת היטב שברה לו את עצם
הירך, מורידה אותו לברכיים וגורמת לו לפעור את פיו, לצעוק לו
היה יכול. מכה שנייה, הפעם עם הימני כבר סיימה את ייסוריו
ושלחה אותו לבית הקברות, לחפש מישהו שינענע אותו. "ומפעיל קלף
קסם, משולש פיצה". או, זה קלף הקסם האוהב עליי, שתמיד טוב שיש.
מעבר לעובדה שהוא מוסיף לי כוח, הוא גם מאוד טעים, במיוחד עם
אנשובי, לפעמים אני חושב שלמרות הכל שווה לבוא רק בשבילו.
"ותוקף שוב! מיכאלנג'לו, לך ישר על נקודות החיים שלו!" קפאתי.
מה הוא עושה? אתה לא רואה שיש לו קלף הפוך? אני בחיים לא אגיע
אליו! רציתי לצעוק, למחות, להתנגד. לא! לא רוצה! אני רוצה
לחיות! אני צעיר מדי בשביל למות... שום דבר לא עזר, כשהאדון
אומר אין ברירה אלא לציית, ותוך שנייה כבר הייתי באוויר, מבצע
סחרור מושלם של 360 מעלות כדי לפגוע עם הרגל ישר בחזה של
היריב... עוד שני מטר... עוד מטר אחד... אולי זה באמת יצליח...
לאונרדו, אני בא הביתה...
בדיוק כשהתמלאתי בתקווה הוא צעק: "מפעיל קלף מלכודת סרבירו!"
ומתוך הקלף יצא באחת פרופסור אקסוויר, חובש את מגדיל המחשבות
שלו וידו מונפת היישר אלי. פתאום נזרקתי אחורה ונפלתי ישר על
הברכיים, אפילו לא ניסיתי לעמוד, הרגשתי משהו עצום בגודלו פוגע
בראשי וחדר פנימה, מוחץ כל מה שנקרא בדרכו, מועך את המוח ולא
משאיר שום סימן לזיק של מחשבה, משאיר אחריו נתיב עצום של כאב.
כאב! כאב שלא ייאמן, כאב אותו לא הרגשתי מאז מותי הקודם, כאב
שמילא כל פינה בגולגולת, כל עצב ועצב צרח כאילו נדקר בברזל חם.
לא יכולתי לסבול את זה עוד, החזקתי את הראש בשתי הידיים רק כדי
למנוע ממנו להתפוצץ. הייתי בוכה, אבל גם בלוטות לא ציירו לי.
פתחתי את הפה וצרחתי. צרחתי בלי מילים, בלי קול. הגרון שלי הלך
ונקרע אבל מילים לא יצאו.
סחרור מוכר תקף אותי, רוח עזה שסופה שתשלח אותי לבית הקברות.
ועדיין צרחתי מכאב. קודם ידעתי שזה יקרה אבל קיוויתי שהסחרור
לא יגיע, עכשיו בירכתי אותו, מחכה לרגע שהוא יפסיק את הסבל
ומקלל את הרגע בו יצאתי מהקלף ואת הרגע בו צוירתי כלל. כל מוות
נדמה שהכאב מתגבר, חזק יותר מהקודם. הלכתי ושקעתי לאיטי בתוך
הרצפה, מתפלל שהיא תכסה אותי לחלוטין והכאב ייפסק, יודע שגם אז
הכל זמני, בקרוב אקרא שוב, בקרוב אמות שוב. בעודי שוקע שמעתי
את הדלת נפתחת ואת אימא של האדון אומרת, דקה מאוחר מדי:
"ילדים, מספיק לשחק בקלפים, הגיע הזמן להכין שיעורים..."