מרחף בתוך בועה, בריק שחור וריקני של אי ודאות. הכל פה לא
מוכר, אף פעם לא הייתי במקום כזה.
מחכה שהבועה תתנפץ, שאוכל להרגיש שוב, לא איכפת לי מה, עצב
כעס, כאב, שמחה, אושר, לא איכפת לי מה, העיקר להרגיש.
כי במקום הזה יש רק כלום, כלום ואי ודאות, אי ודאות בקשר
לעתיד, בקשר לחיים, בקשר להמשך, ובעיקר בקשר אלייך.
אני שונא, עד כמה שאפשר לשנוא במקום הזה, את האי ודאות. נמאס
לי, נמאס לי להישאר בלי תשובה. אני יושב פה שעות וחושב, זה
הדבר היחיד שאפשר לעשות פה, לחשוב, חושב עלייך ומחכה, מחכה
שתבואי, שתנפצי את הבועה לרסיסים, שיהיו רסיסים של אושר, או
רסיסים של כאב, בשבילי בבועה, אין הבדל בי השניים.
העיקר אבל שתהיי זו את שתנפצי את הבועה. כי אחרת אני אהיה זה
שינפץ אותה, ואז אשאר ללא תשובה. ובלי תשובה אין לי, ובעצם לאף
אחד, סיבה להמשיך.