[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







יול בהט
/
שליט יחיד

אני שליט יחיד. ממלכתי היא גדולה ולבנה. כוחי הוא אבסולוטי.

כבר כמה חודשים שאני שולט כאן. העם בחר בי ברוב קולות ואפילו
לא הייתי צריך לאיים עליהם במוות המוני. זה מאוד מעייף להיות
שליט יחיד ואבסולוטי....אלוהים יודע כמה פעמים התעוררתי וכל
הגוף שלי היה תפוס. כשזה קורה בדרך כלל ממש ממש כואב לי הצוואר
אבל אני סוטה מהנושא.

לא נולדתי במקום הזה, באתי לכאן ממקום אחר... מקום שונה לגמרי
מהמקום הזה. ובכל זאת, מיד כשהגעתי לכאן הפכתי לשליט הבלתי
מעורער. אני זוכר שכשגדלתי, לא אהבתי את המקום שממנו באתי.
אף פעם לא הייתי מהמקובלים, אף פעם לא היו לי ממש חברים. זה לא
כאילו שהמקום ההוא היה כזה טוב או שממש רציתי להתחבר אל האנשים
ההם אבל אתם יודעים איך זה, אף פעם לא כיף להרגיש בודד. אני
שוכב לי עכשיו על המיטה המלכותית שלי ומנסה להזכר במקום הקודם
שממנו באתי. אני מנסה להזכר אם גם היו דברים טובים. הרי בטוח
שהיו. אם לא, בטוח שהייתי מגיע לכאן הרבה יותר מוקדם. הרי בסוף
קמתי ועזבתי. עזכתי משהו חשוב שהיה לי שם. אם רק הייתי יכול
להזכר מה זה היה.

אז בואו נראה... דברים טובים... דברים טובים...

הא כן, עכשיו אני נזכר, הייתה לי שם חברה במקום ההוא. אפילו
חברה רצינית. קראו לה... רגע תנו לי להיזכר... קראו
לה.....שרון!!! זהו!!! שרון. זה היה משהו טוב. הדבר הטוב היחיד
כשאני חושב על זה. אבל היא החזיקה אותי שם. במקום ההוא. רק
בשבילה נשארתי. אהבתי אותה כל כך. איך הכרנו? הכרנו בתיכון,
היא הייתה מלכת הכיתה.

בעצם אני הכרתי אותה עוד מהיסודי, והיא שמה לב אליי רק בתיכון,
אבל מי שם לב לפרטים הקטנים האלו. בקיצור, כמו שאמרתי יום אחד
היא פשוט ניגשה אלי... הייתי בשוק. היא, שרון, מלכת הכיתה, זאת
שאהבתי במשך שנים בסתר, ניגשת אליי. תיארתי לעצמי שהיא צריכה
ממני משהו, אולי שיעורים, אולי איזושהי עבודה שנתנו לה לעשות,
אבל שביב התקווה כבר התחיל לנצנץ לו אי שם בפנים. אולי, רק
אולי, היא פשוט רוצה לדבר איתי? "הממ... תגיד... זה נכון שאתה
ממש טוב במתמטיקה?", אני זוכר ששמעתי אותה שואלת, והשביב מת.
הייתי צריך להתחמק ממנה, הייתי פשוט צריך להגיד לא, אבל ידעתי
שזה חסר סיכוי. מבט אחד בפנים המדהימות שלה והייתי מוכן להכין
בשבילה עבודת דוקטורט אם הייתה מבקשת. מסתבר, שכמה ימים לאחר
מכן היה אמור להיות לה מבחן מאוד חשוב, והיא חייבת לעבור אותו
או שההורים שלה יענישו אותה. הרגשתי לפתע כמו האביר על הסוס
הגדול והלבן, שיעשה הכל למען שיוכל להציל את גבירתו אשר בצרה.
כמובן שמיד הסכמתי לעזור לה וקבענו להיפגש בביתה בערב. בין סוף
יום הלימודים עד לזמן שהיינו אמורים להפגש היה לי קצת זמן
לחשוב על הדברים. ידעתי שאסור לי לצפות ליותר מדי, אני פה רק
בשביל לעזור לה לעבור את המבחן. אני אכנס, אלמד אותה מתמטיקה,
אגיד שלום יפה ואחזור הביתה. ידעתי שזו הדרך הטובה ביותר,
והדרך הבטוחה היחידה שבה אני לא אפגע.

הערב התקרב וכבר הייתי צריך לצאת לכיוון הבית שלה. הבית היה
במרחק די גדול מהבית שלי. סוס גדול ולבן לא היה לי, אז נאלצתי
להסתפק באופניים שלי. הגעתי בזמן שקבענו ודפקתי בדלת. בהתחלה
אף אחד לא ענה לי וכבר תחלתי לחשוב שהיא שכחה מהפגישה שלנו אבל
בסוף היא פתחה לי את הדלת. אוי, היא הייתה כל כך יפה. תתפוס את
עצמך בידיים אמרתי לעצמי, תזכור מה שהחלטת. היא הכניסה אותי
לחדרה (אני בתוך קודש הקודשים, אני בתוך קודש הקודשים), והציעה
לי לשתות משהו. לאחר ששתינו הצעתי שנתחיל ללמוד כי יש לנו הרבה
מה להספיק. וככה עבר הערב, ישבנו ליד השולחן שלה ולימדתי אותה
מתמטיקה. בשעה 10 כבר הייתי צריך להתחיל לזוז הביתה בחזרה, אז
קבענו להיפגש שוב מחר. אמרתי לה שלום יפה, עליתי על האופניים
שלי והתחלתי לדווש לכיוון הבית. הכל הלך בדיוק לפי התוכנית...
אידיוט.

ככה עברו להם חמישה ימים של לימודים אינטנסיביים. גאון הדור
היא לא הייתה אבל למען האמת היא מאוד התאמצה וההתקדמות שלה
הייתה מאוד טובה. וביום השישי השתנה הכל...

באתי לבית שלה כרגיל, וכרגיל דפקתי בדלת. זה כבר נהיה הרגל
בשבילי לחכות לה, אבל הפעם אפילו אני שמתי לב שזה לוקח יותר
מדי זמן. כשהיא סוף סוף פתחה את הדלת ראיתי שהיא בוכה. נשנקתי,
היא הייתה יותר יפה מתמיד ככה.

לא ידעתי מה להגיד אבל לבסוף הצלחתי למלמל: "באתי בזמן רע? את
רוצה לוותר להיום?". "לא, לא, תכנס". שאלתי אותה מה קרה לה,
ותוך בכי היסטרי היא סיפרה לי שהיא גילתה היום שחבר שלה בגד בה
עם איזו אחת מבית הספר, וכשהיא התעמתה איתו על זה הוא זרק אותה
בשביל ההיא. ניסיתי להישאר רגוע. "תשמעי... היתה לנו התקדמות
מצויינת. את יודעת את החומר. את יכולה מחר לגשת למבחן ולהצליח
בגדול. עזבי את הלימודים היום. צאי לבלות או משהו, תנסי לשכוח
ממנו". "אתה בטוח?" "אני בטוח, אבל את חייבת להירגע, אם תגשי
מחר למבחן ככה זה לא יעזור לך". "בסדר אני מבטיחה. הממ...
תגיד... אני לא יודעת אם זה בסדר ממני לבקש ממך את זה..." "כל
דבר שאת צריכה" "רוצה להישאר כאן ולתת לי כתף לבכות עליה? אני
ממש צריכה את זה."

הייתי צריך להתחמק ממנה, הייתי פשוט צריך להגיד לא, אבל ידעתי
שזה חסר סיכוי. ומבעד לענן של חלום שמעתי את עצמי אומר:
"ברור... הכל בשבילך"


                                           





השבוע שלאחר מכן עבר כמו טיל. חשבתי עליה כל הזמן והיא אפילו
התחילה לדבר איתי בבית הספר. לא באתי אליה הביתה יותר כמובן,
אבל לי לא היה אכפת. ואז יום אחד היא פשוט קפצה עליי, ואני
מתכוון באופן מילולי. זה היה באחת ההפסקות וראיתי אותה מרחוק
רצה לכיוון שלי. לא ידעתי מה לעשות ופתאום היא הגיע מולי וקפצה
עליי תוך חיבוק גדול. אני עמדתי להתעלף אבל אז היא הראתה לי את
המבחן שלה... 93 לומר את האמת הייתי מופתע. אפילו אני לא
ציפיתי שהיא תצליח ככה. "אני חייבת לך כל כך הרבה, על הכל, על
הלימודים, ועל התמיכה בסיפור ההוא עם החבר... אני חייבת לקנות
לך מתנה". "לא, זה בסדר, את לא חייבת לקנות לי כלום, באמת".
"תשתוק", היא כמעט צרחה עליי, "היום תבוא בערב לבית שלי ותקבל
את המתנה שלך". לא הייתה לי ברירה, הסכמתי.

ושוב חשבתי לעצמי...תבוא, תיכנס, תיקח את המתנה, תגיד תודה יפה
ותלך...

היא פתחה לי את הדלת תוך שנייה וגררה אותי לחדר שלה. "תעצום את
העיניים ותשים את הידיים שלך קדימה". עשיתי מה שהיא אמרה.
הרגשתי משהו מרובע ביד שלי, וכבר התחלתי לחשוד מה זה.
"נו... תפתח כבר". קרעתי את העטיפה ופתחתי את הקופסא. בפנים
היה כמובן דיסק. "פלטת לפני שבוע שאתה ממש רוצה את הדיסק הזה
ואי אפשר להשיג אותו... אז, הפעלתי כמה קשרים ו..." כמעט
שבכיתי. לא חשבתי וישר חיבקתי אותה... היא חיבקה אותי חזרה...

לא ידעתי מה לעשות, הנה אנחנו מחובקים, מסתכלים אחד לתוך
העיניים של השנייה ויש לי שתי אפשרויות. או שאני עוזב אותה
עכשיו, בורח מהבית שלה וכנראה גם מהעיר מרוב בושה, או שאני
בפעם הראשונה בחיים שלי מנצל הזדמנות ומנשק אותה ללא התחשבות
בתוצאות. למרבה המזל שלי... לא הייתי צריך לעשות את הבחירה
הזו... היא עשתה אותה בשבילי...


                                             





היינו ביחד ארבעה חודשים. ארבעת החודשים הכי מדהימים בחיים
שלי. הרגשתי כאילו אני מלך העולם, לעזאזל, הייתי מלך העולם.
הכל פתאום נראה לי הרבה יותר טוב, פתאום החיים נראו נסבלים.
הייתי מאוהב עד מעל לכל הראש. אבל הייתי עיוור לכל השאר. שום
דבר אחר חוץ ממנה לא נגע לי. התחלתי להזניח דברים שפעם היו
חשובים לי. כבר לא התעניינתי יותר בלימודים שלי. פעם ראשונה
בחיים שלי שיש לי חברה, אז למי לעזאזל אכפת אם יש מבחן מגן
בפיזיקה. כבר לא התעניינתי יותר במוזיקה שלי, כבר לא התעניינתי
יותר במחשב שלי, כל מה שחשבתי עליו היה רק מתי אני שוב אהיה
לידה.

רציתי לעשות בשבילה משהו מיוחד לכבוד זה שאנחנו ביחד ארבעה
חודשים. תכננתי להפתיע אותה עם זר פרחים ענק בבית שלה. הכל היה
מתוכנן. כבר ביררתי איתה מתי היא לא בבית כדי שאני אוכל להכין
את הכל, קניתי את כל הפרחים ובאתי לבית שלה. אמא שלה חיכתה לי
בבית שלה ועזרה לי למלא את החדר שלה בפרחים.

ואז שמעתי קול מתקרב לבית שלה. הצצתי מהחלון וראיתי אותה בתוך
מכונית שלא הכרתי. היא יצאה מתוכה וגם מישהו אחר. הסתכלתי
עליו... זיהיתי אותו... זה היה החבר שלה לשעבר... זה שבגד בה
וזרק אותה. מה לעזאזל היא עושה איתו? החלטתי לחכות ולראות מה
יקרה. ואז, קרה הדבר הנורא מכל. הוא התקרב אליה... היא
חייכה... שניהם עמדו ליד הדלת וצחקקו. הוא אמר לה משהו שלא
יכולתי לשמוע. ואז, הם התנשקו, ממש מול העיניים שלי.

שמעתי קול של שבירה... ידעתי שזה הלב שלי. עמדתי לקרוס. איבדתי
את יכולת השליטה העצמית שלי, ופתאום שמעתי קולות: "זהו, איבדת
הכל, מה עוד נשאר לך? תוותר, אין לך יותר בשביל מה לחיות." לא
ידעתי מה לענות לקולות, הסכמתי איתם. הגוף שלי פעל לבד, לא
הייתה לי שליטה עליו ובעצם גם לא רציתי לעצור אותו. לקחתי את
השמיכה שלה מעל המיטה, עשיתי ממנה לולאה, עליתי על כסא ואת
הלולאה קשרתי למאוורר שעל התקרה וכרכתי אותה סביב הצוואר שלי.
הסתכלתי במבט אחרון על החדר שלה... אל קודש הקודשים... הודיתי
בפעם האחרונה לקולות וקפצתי...


                                           





התעוררתי בחדר לבן וגדול... שכבתי על מיטה גדולה והידיים שלי
היו קשורות ברצועות למעקה. הצוואר שלי כאב. לקח לי כמה שניות
להיזכר איך הגעתי לשם אבל לאט לאט זה חזר אליי... היא מצאה
אותי ככה, היא והחבר שלה. הם הזמינו אמבולנס והאמבולנס הציל
אותי. הרופא אמר להורים שלי שיש לי בעיות פסיכולוגיות קשות,
ושאני עלול לפגוע בעצמי שוב אם הם ישחררו אותי, אז הכי עדיף
בשבילי שאני אהיה כמה זמן תחת השגחה. הוא גם אמר שאני קצת סובל
מהזיות אבל זה יעבור.

אז עכשיו אני כאן...במקום הזה...העם בחר בי מיידית לשליט שלהם
ואפילו לא הייתי צריך לאיים עליהם במוות המוני.

אני שליט יחיד. ממלכתי היא גדולה ולבנה. כוחי הוא אבסולוטי.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
הסלוגן היה על
הקיר!





בוליביה.


תרומה לבמה




בבמה מאז 26/7/01 20:10
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
יול בהט

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה