פעם אמרת לעצמך "אני מדוכא". פשוט מדוכא, בלי שום תוספת, מוגש
נקי. שום דבר לא נראה יפה, יש רק חושך ופחד, פחד ממה שיהיה,
פחד מזה שלא תשרוד, וכל מה שאתה רוצה זה להתחבא מתחת לשמיכה
ולקוות שזה יגמר. ואז אתה מחכה ומחכה, ואתה מתחיל לאבד תקווה.
כמו רובוט, הולך לבית ספר עם עין אחת רואה ועין אחת חולמת,
בוהה, כאילו מסתכלת על מה שאי אפשר לראות, מחפש פתרון.
בבית ספר אנשים מסתכלים וחושבים שאתה משוגע, אבל, בעצם, למה
לא? כל אחד קצת משוגע וזה לא אשמתו. עד גיל מסוים כל מה שיש לך
בראש זה לעשות חיים. אתה חיי בבועה ואתה לא יכול לצאת. אתה
רואה כל יום את אותם אנשים בני זונות, שלא יכולים לסגור פה
ורוכסן. אנשים שחוקים, מחפשים כיף, ניזונים מאנשים אחרים שהם
יורדים עליהם. לאט-לאט אתה יוצא מהבועה, יוצא ורואה שיש עוד
בעולם, וזה בא בשלב הכי לא טוב וזה בא במכה מאחור. פתאום אתה
לבד, נמצא בשום מקום ובכל מקום. רואה אנשים יותר שחוקים ממך,
אבל הפעם הם לא ניזונים ממך, הם ניזונים מאותה דעה שהעולם
דפוק. וזה מקלקל, ואתה מקולקל. ושוב אותה דיעה שאתה מדוכא, אבל
הפעם אתה בן 18 ואין לאן לברוח ואין שמיכה להתחבאות. אז אתה
מסתובב, מסתובב, כמו יתוש, מחפש את מי לעקוץ, ממי לשאוב דם, כי
החזק שורד. ואתה מבין שאף אחד לא יעזור ואין על מי לסמוך,
אפילו האהבה שלך יכולה לצאת מהדלת עם החבר הכי טוב שלך. אז יש
רק אותך במרכז חדר בלי תמונות ובלי רהיטים, רק חלונות, חלונות
לעולם שבו אין מלחמה ואין מחלות, והאנשים מדברים אלייך, מדברים
כמשוחררים ולא תלויים. ואתה בזיעה קרה יושב בפינה, מסתכל
וסוף-סוף מבין למה אתה מדוכא, כי הוצאת 18 שנים על חיים שהם לא
כאלה חיים, על חיים בבועה.

ספרות. הראשון והאחרון שלי.