בפעם הראשונה בה גיליתי שנעלמתם, נעתקה נשימתי.
הרגשתי את דמי זורם בכל הכוח, אך את ורידי חלולים. הרגשתי סופה
מתחוללת בבטני, אך את קיבתי יבשה. התרוצצתי ימים ולילות
בחיפושים אחריכם, החברים הכי טובים שהיו לי, ועכשיו נשארו רק
זיכרון. החיים שלי הפכו לדף חלק, פעם נוספת. לידה ובגרות
מחודשים, והפכתי לאדם אחר.
אני זוכרת את הלילות שבילינו יחד, בצחוק ובגילופין. אני זוכרת
את הציניות שנטפה מכל מקום אפשרי, על כל דבר אפשרי, רק איתכם.
אני יכולה לראות בעייני רוחי, את תחושת הטוהר, הצדק והאושר
החלקי שנהגתי לחוש, כשעוד הייתם חלק מחיי. אך יותר מכל, אני
זוכרת, את הלמות התוף שמילאו את לבי, כשישבנו יחד בחדר התופים
שלי. הלמות שנמשכו ונמשכו, גם אחרי שהתוף נדם.
כעת אני חשה את עייני ריקות, והן ריקות. אני חשה את אוזניי
חירשות, והן חירשות. אני חשה את פי יבש ומר, וכבר זמן רב שלא
טעמתי מתוק. אני מסתכלת אחורה ומזילה דמעה, לזכר האישיות
שהייתה לי, שכל-כך אהבתי, ואיננה עוד. לזכר המשפטים שאמרתי
בתחושת השלמה עצמית, ואינם עוד. לזכר הניסיונות לשנות, כדי
שיהיה יותר טוב, וכדי שאתבונן בעולם בו אני חיה, בלב שלם, ולא
אתחרט על העבר.
זה הזמן להיפרד מכם עקרונות, בצורה רשמית. אולי ביום מן הימים
תחזרו, אך אין הרבה תקווה בלבי. אני מקווה שאתם עדיין נושמים
בנשמתה של ישות אחרת, ועוזרים לה להיות מי שהיא באמת. אני כבר
אינני אני, וכל יום בלעדיכם הוא כמו מסע מפרך של חיים מתים.
אוהבת ומתגעגעת מאוד.