[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








מקום, זה מן מקום כזה שהוא מקום. כלומר, מקום כזה. מקום שנמצא
כאן ושם ואפילו פה. אני אוהבת שהוא כאן, קרוב כי זה מקום חשוב
כזה. לפעמים זה מוזר, מן מקום כזה שהוא שלי, רק שלי. לא ראיתי
אף פעם מישהו שבא למקום הזה, טוב חוץ מפעם אחת אבל אחר כך.
זה גם מקום מוזר כי הוא לא מוגדר. נגיד הוא יכול להיות לבן
לגמרי, חסר כל טעם שאני יכולה לשבת שם בצד. לפעמים לבד, יושבת
מחובקת עם עצמי, אני בתוך עצמי, לבד. כי לפעמים אני מרגישה
בודדה אז אני הולכת למקום שלי שהופך להיות לבן כזה ואני מתחבאת
באיזו פינה, אפילו שזה חדר עגול.
כן, זה חדר, אבל אין לו דלת או חלון. ואין רהיטים או חפצים כמו
תמונות על הקיר או פסלים או צעצועים. לפעמים, אבל, דברים
מופיעים שם. לדוגמא, פעם הייתי ממש עייפה, אבל ממש. הרגשתי
שאני עוד דקה אתעלף מרוב עייפות ואישן לעד. אז ברגע שהופעתי שם
היה חשוך כזה, נראו שמיים כחולים כהים עם כוכבים וירח ורוח
קלילה וחמימה שעברה מדי פעם. אני זוכרת שגם הייתה שם מיטה רכה
כזאת, לבנה עם שמיכת פוך נעימה. מיד נכנסתי לתוכה ושקעתי בשינה
שלווה עם קולות הטבע שבחוץ כאילו ישנתי ממש בחיק הטבע. אני
זוכרת שזה היה נהדר. הרגשתי מן הקלה כזאת וכשקמתי במיטה הרגילה
שלי הייתי משוחררת כזאת, רגועה.
המקום הזה גם שומר כל מני דברים. לדוגמא, פעם אחרי היומולדת
שלי באתי לחדר והכנסתי את כל המתנות לבפנים. כל מתנה צוירה על
הקיר במיליון ואחת צבעים ואני ישבתי באמצע של החדר הצבעוני
והרגשתי טוב כזה, שיחקתי קצת ואז אמרתי לחדר לשמור לי על הכל
ושאני צריכה לחזור לחברים שלי. הרגשתי שהחדר מסכים ואז יצאתי
כי חברים שלי התחילו לחפש אותי ולקרוא לי לצאת. וכמה ימים אחרי
זה ביקשתי מהחדר, טוב לא ממש ביקשתי פשוט כשנכנסתי החדר כנראה
ידע שבא לי לראות את כל הקישוטים והוא הראה לי ושיחקתי והרגשתי
טוב כזה.
אבל לפעמים כשאני מדוכאת הוא עצוב, החדר שלי, והוא מראה את זה.
כמו הפעם ההיא שנכנסתי בבכי. כולם בביצפר התנהגו אליי ממש רע
כזה וכל מה שרציתי זה למות אז ישבתי בחדר שהפך לשחור-אדום כזה
וחתכתי את עצמי, כזה בשביל הכאב והדם, אבל לא בוריד. אבל זה
כאב לחדר יותר ממה שזה כאב לי אז הפסקתי כי אהבתי את החדר שלי,
הוא טוב אליי. והוא גרם לי להרגיש טוב יותר. למרות שהוא עדיין
היה שחור ואדום ונזל ממנו דם יכולתי להרגיש שהוא מתעודד מזה
שהפסקתי ולמרות הכאב ולמרות הכל חייכתי כזה, שמחתי שיש לי את
המקום הזה.
עד שפעם אחת, אני זוכרת את זה טוב. נכנסתי בטריקה. איכשהו
הופיעה דלת לכמה שניות ואז היא נעלמה. אני זוכרת שהמשכתי ללכת
בסערה לפינה האהובה עליי, בחדר העגול. לא ממש שמתי לב אבל
המקום היה שחור כזה, הקירות היו שחורים ונשמעו ברקים ורעמים
כאילו ירד גשם בחוץ והיה לי קר ואני זוכרת שעברה לי צמרמורת
בכל הגוף. שמעתי גם אנשים בחוץ, פחדתי מהם . הם עמדו בחוץ
ודפקו על הקירות -בום- -בום- -בום-  הם רצו לשבור את הקירות,
הם רצו לקחת אותי מהמקום שלי, מהמקום המוגן שלי. סדקים החלו
להתפתח. כל-כך פחדתי. כל-כך, כל-כך פחדתי. "לכו מכאן!" צעקתי
עליהם. "לכו! תעזבו אותי במנוחה." התקרבתי אל הקיר ודפקתי
בחזרה -בום- בום- דמעות זולגות מעיניי. "לכו!" צעקתי להם. אבל
הם התקרבו. דמעתי קולות של נעליים כבדות כאלה. כמו מגפיים של
אנשים במלחמה -בום- -בום- -בום- פחדתי. הם צעקו לי שאני לא
אדאג, שהם ייקחו אותי ושיהיה בסדר אבל לא רציתי ללכת איתם.
רציתי את המקום שלי, את המקום הפרטי שלי. חשבתי שזה לא בסדר
שהם רוצים לקחת את המקום שלי ממני. למדנו רק לא מזמן באזרחות
שלכל אדם יש זכות על רכושו הפרטי והמקום הזה היה שלי ואסור
לקחת אותו ממני. אבל הם, כמו גנרלים נאצים, דיקטטורים שרוצים
לשלוט בחיי  באו ודפקו על הקירות. הקירות הלבנים שלי שלפעמים
היו כל-כך יפים, כשרציתי. אבל עכשיו לא. כי פחדתי. כל-כך
פחדתי.
בסוף הם נכנסו לבפנים. צרחתי וניסיתי לברוח מהם. מדי פעם
הופיעו כל מני חפצים וזרקתי עליהם אבל החדר שהיה עגול קטן
ואינטימי לא עזר לי מספיק בשביל לברוח. הם תפסו אותי ולקחו
אותי והרסו את המקום הזה שלי. לקחו הכל, קשקשו על הקירות
הלבנים, הרסו עם הנעליים הצבאיות שלהם את החפצים שהיו לי שם
ואחר כך הרסו את החומות, הפילו את כולן והשאירו אותי שם, בודדה
ואבודה, בלי אף אחד ובלי בעיקר הפינה החמה שלי בחדר העגול. וכל
מה שהם אמרו זה שזה לטובתי ועכשיו אני אהיה בסדר עם כולם ושמו
אותי במקם עם ילדים נוספים שפחדו מאוד, כמוני. ואני הייתי
בודדה. חיפשתי את המקום שלי, את הפינה שלי אבל לא מצאתי. היו
שם פינות אבל הן לא היו כמו הפינה שלי, הפינה בחדר העגול.
ישבתי שם שבועות וחודשים ושנים וכל הזמן אמרו לי, "זה לטובתך,
זה לטובתך." אבל לא הסבירו לי איך. בסוף אחרי עשר שנים שישבתי
שם הם שיחררו אותי כי הייתי יותר מדי זמן. הם שלחו אותי לעולם
האמיתי ולא ידעתי מה לעשות, הכל היה נורא ויפה באותו הזמן. זה
היה כמו המקום שלי רק שיש בו הכל כל הזמן. אני זוכרת שהאנשים
דיברו על העולם, כמה שהוא מרתק וכמה שאני אוהב אותו אבל לא
אהבתי. הייתי לבד, יותר לבד מהחדר כי בחדר היה לי את החדר שלי
שהיה איתי וניחם אותי ודאג לי ועכשיו לא היה לי כלום.
ניסיתי למצוא נחמה בעולם הזה. פגשתי אנשים. הלכתי לבארים.
השתכרתי. נהניתי. צחקתי ושתיתי עוד ועוד. עישנתי סיגריות
התאהבתי. התאכזבתי. התמכרתי. חשבתי שזה החיים. היו לי חברים,
הסתובבנו כל יום ביחד. הלכנו לכל מני מקומות, בעיקר למקומות
אפלים כאלה יותר, מפוקפקים יותר. איפה שמעשנים ומסניפים
ומזריקים סמים. פחדתי אבל הייתי עם החבר'ה שלי וזכרתי את מה
שאמרו לי פעם, שזה לטובתי. חשבתי שלזה הם התכוונו וזה באמת היה
טוב, כל-כך טוב. עד שיום אחד, זה נגמר.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
קח אותי עכשיו!





גברת גילדנהורן
מאחרת לעבודה.


תרומה לבמה




בבמה מאז 2/6/04 14:27
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
מישי בן-דב

© 1998-2022 זכויות שמורות לבמה חדשה