בלידה של שמוליק, כשהרופא משך אותו מבטן אימו אל אוויר העולם,
היה לשמוליק מבט מוזר בעיניים. הוא לא בכה וגם לא צרח. למעשה
הוא לא הוציא הגה מפיו. הרופא שבא לתת לו פליק קטן בטוסיק, רק
כבדיקה שגרתית הופתע כאשר שמוליק תפס לו את היד ושאל "סליחה,
מי האחראי כאן?" והוסיף ואמר שאין צורך במכות מיד כשהוא נולד,
בכדי להבין שצפויים לו חיים קשים. רגע לפני שהרופא כמעט
והתעלף, נטל שמוליק את משקפי הראיה, בהתנצלות קלה, שם אותם על
מרכז חוטמו ופזל מעט למטה במין מבט מדוקדק, בוחן את הסביבה.

כמובן שהמקרה המאוד מיוחד של שמוליק גרם לכך שרופאים, יועצים
ומומחים בעלי שם מכל העולם הגיעו אל בית החולים לחזות ברך
המופלא. שמוליק נתן להם להיכנס לחדרו אחד אחד ולאחר יום מאוד
מתיש של ראיונות ובדיקות מקיפות, החליט בסופו של דבר שעוד לא
מצא מישהו משכיל דיו בכדי שיוכל לשמש כעוזרו, וכשהתעקשו בכל
זאת לבדוק אותו, פטר אותם בכך שציין שאת כל העובדות המדעיות
בנס הביולוגי הזה הם יוכלו לקרוא ברב מכר שהוא מתכוון להשלים
במהלך השבועות הקרובים, אשר יקרא 'שמוליק התינוק המדבר - שמונת
הימים הראשונים' והבטיח גם ספרי המשך בתשע שפות שונות, במידה
והספר יימכר בכמויות אשר ישביעו את רצונו - 'שמוליק התינוק
הגאון - היבטים פיזיולוגים ומולקולריים' ו-'שמוליק התינוק
המופלא - דיונים פילוסופיים על מהות קיומנו'.

בגיל שלוש סיים שמוליק את התיכון ובגיל שילדים התחילו לקרוא
מילים עם ניקוד, שמוליק היה כבר באמצע המאסטר בגנטיקה ופיסיקה
גרעינית ומאחוריו פרס נובל לכלכלה, כיוון שהצליח לפתור כמעט
באופן מוחלט את בעיותיהן האקונומיות של שש מדינות נחשלות
באפריקה. שנה מאוחר יותר היה מועמד כבר בכל הקטגוריות והוחלט
להוציאו מן התחרות ולהקים מפעל מתחרה שיקרא 'פרס שמוליק'. קרן
מיוחדת נוסדה למען מטרה זו ושמוליק לבדו היה זה שמחליט לתת את
הפרסים שהתמצו בכחצי מליון דולר וחמש גולות צבעוניות.

את שמוליק פגשתי לראשונה כשנשלחתי לעשות סיקור עיתונאי עבור
חדשות העיתון הקהילתי שלנו. עבדתי בזמנו על כתבת תחקיר מאוד
רצינית העוסקת באחת מתנועות הנוער המובילות ושמה 'פני
הצופים-לאן?' כשבדיוק נכנס העורך שלי וביקש ממני לעזוב הכל
ולנסוע אל המתנ"ס המקומי לסקר את בואו של שמוליק לעיר הולדתו,
עקב חנוכת כיתת מחוננים במעון לילדים בעלי פיגור שכלי. כמובן
שלא הבנתי במה מדובר. התמונה התבהרה ביום שבו התקיים הטקס,
עיתונאים מכל רחבי העולם התכנסו באולם הספורט הממוזג שכינס לא
אחת את אירועי המתנ"ס השונים, אך מעולם לא היה עמוס כפי שהיה
באותו יום. גולת הכותרת של מסיבת העיתונאים הייתה תיאוריה
מעניינת ומהפכנית ששמוליק העלה, לפיה אנשים מפגרים שכלית, כפי
שאנחנו מגדירים אותם הם בעצם עילית האינטלקטואל האנושי ורק
בגלל עצם העובדה שהם מיעוט הם נזנחו כל השנים וטופלו שלא
כראוי, בזמן שעם טכניקות חדשות שהוא גילה, ניתן היה להפיק מהם
תועלת רבה יותר לחברה עקב יכולות אינטלקטואליות גבוהות שהם
הראו במבדקים שלו.

קשה לתאר את ההתרגשות שהייתה בעיר, כששמוליק הגיע למתנ"ס
העירוני, שבע עשרה שנה לאחר שנולד במקום והיה לגאוות העיר
כולה. לא היה תושב בעיר שלא בא לחזות בפלא המקומי שהיה כעת
תופעה בינלאומית. אני מצאתי את מקומי בשורת הכתבים המקומיים
במרכז האולם ובמשך כשעה ארוכה שמעתי אנליזות ותיאוריות שונות
ששמוליק תיאר בהרחבה באנגלית במבטא בריטי, תוך קשקוש מונחים
שלא אמרו לי דבר על הלוח המחיק שנמצא מאחוריו. מדי פעם היו
נשמעות קריאות התפעלות ומחיאות כפיים מן הקהל. אני רק חיכיתי
לזמן שבו העיתונאים יכלו לשאול שאלות ולא יכולתי שלא להבחין
בפנים העגמומיות ששמוליק הקרין בכל אותה עת, הרגשתי צורך לדבר
איתו על זה.

"שמוליק", פניתי אליו כשהגיע תורי לשאול שאלה, "יצא לך לגלוש
בים?". כל המבטים הופנו אליי בתימהון. שמוליק עצמו הביט
בעיניים יגעות דרך עדשות הזכוכית של משקפיו, מנסה לבחון אותי
בערך כפי שעשה דקה אחרי שנולד. "מצטער, אתה יכול לחזור בבקשה
על השאלה?", ביקש ממני. "שאלתי", אמרתי שוב, "אם יצא לך לגלוש
בים?". הרגשתי את הפה שלי מתייבש. נראה היה שלא הבין את כוונתי
ולכן שאלתי שאלה נוספת. "שמוליק, מה טעם הגלידה האהוב עלייך?".
אחד האנשים שעמד ליד שמוליק לא אהב את השאלות שלי וכבר פנה
לכתב חדשות מגרמניה, אבל אני התעקשתי וצעקתי לו "שמוליק, אתה
מאושר?".

באותו שניה עשה שמוליק מעשה שהפתיע את כל הנוכחים ועזב את הבמה
כשהוא צועד לכיווני בצעדים זריזים. אמרתי לו שאם הוא רוצה לדבר
איתי, אז הטוסטוס שלי חונה בחניה בחוץ ואני מכיר מקום שלא
ימצאו אותנו בו. הסתכלנו לרגע קצר אחד בעיניים של השני ומבלי
לומר דבר פתחנו מיד בריצה מטורפת לכיוון היציאה. עוד לפני
שמישהו הספיק להבין מה התרחש שמוליק כבר אחז בי מאחור ואנחנו
היינו בדרכנו אל חוף הים. חשבתי שהוא ירצה לדבר איתי וגם לי
היו הרבה שאלות לשאול אותו, אבל שמוליק ישב על כיסא הנוח בים
והביט לכיוון הגלים עם חיוך שאני מתערב שלא היה לו מעולם.
כשהשמש שקעה הוא הזמין אותי לדירה שלו.

כשנכנסתי לדירה של שמוליק הוא מיד הראה לי את קונפוציוס, כלב
בגודל בינוני מסוג טרייר מעורב שרבץ על הספה מול הטלוויזיה,
שעון על גבו. ספר בשם 'מאסות פילוסופיות מאת דקארט' היה מונח
פתוח לידו וסיגר שכב כבוי במאפרה שעל השידה הסמוכה. שמוליק
סיפר לי בהתלהבות שקונפוציוס הוא כלב מאוד מחונך ויודע לעשות
הרבה דברים. ניגשתי לקונפוציוס שהספיק להתעורר, הושטתי את ידי
וביקשתי ממנו שייתן לי שלום, קונפוציוס ענה לי "בתנאי שתיתן לי
שטחים קודם" והתחיל ללכת לכיוון הפרוזדור אני לא איבדתי את
העשתונות וציוויתי עליו "ארצה!", אך הוא החזיר לי פיהוק מתמשך
ונכנס לחדר מאחור. שאלתי את שמוליק מה פשר מצב רוחו העגמומי של
קונפוציוס והוא הסביר לי שהוא שוב שיחק שח-מט עם קספארוב דרך
האינטרנט וכנראה הפסיד פעם נוספת. "הוא מאוד מתוסכל כשהוא
מפסיד", הסביר לי שמוליק בטון של התנצלות, כמי שמזדהה עם כלבו
האהוב והמשיך לשחק עם מאיץ החלקיקים הממוזער שלו שהחל להשמיע
רעש נהמה גדול.

"שמוליק", פניתי אל עבר הנער שישב רכון לידי, "אתה יודע מה זה
אושר?". שמוליק לחץ על כפתור אדום והרעש נפסק. "כמובן, זו
הרגשה כללית של נעימות שנובעת מהצלחה ומשביעות רצון רבה". "אני
גם יודע מה אתה הולך לשאול", המשיך, "אתה רוצה לדעת אם אני
מאושר". "נו...", השבתי. "מעולם לא נכשלתי בשום דבר שעשיתי
ואני תמיד שבע רצון ממה שאני עושה, אז כן. אני מניח שאני אדם
מאושר". "השאלה היא כזו," לא ויתרתי, "האם אתה עושה מה שאתה
באמת היית רוצה לעשות או שאתה עוסק בכל המחקרים האלה כי בגלל
שאתה האדם הכי חכם על פני כדור הארץ וזה מה שכולם מצפים ממך
לעשות?". הייתה שתיקה ארוכה ושנינו הבטנו זה על זה ואז שמוליק
אמר "אף פעם לא היה לי זמן לחשוב על זה".

"יצא לך להכיר פעם בחורה?", ניסיתי לשנות נושא, אך עדיין חתרתי
אל עבר המטרה שלי. "אתה בוודאי מדבר על יונק מסוג הומוספאיינס
שמצב כרומוזומי המין שלו הוא הטרוגמטי", ענה שמוליק נחרצות.
"צא רגע מההגדרות המדעיות של החיים ותנסה לחיות אותם", אמרתי
לו ואז פצחתי בנאום קצרצר וממצה על כיצד חייו של נער בן
שבע-עשרה נראים, משתדל להביא לפניו תמונה קרובה ככל האפשר
למציאות המטורפת של נער בגילו. גם לנער בעל מנת משכל כשלו היה
לא קל להסביר למה מערכות יחסים הם דבר כה מורכב ומה כיף בללכת
לראות משחק כדורגל, אבל הדברים האלו מאוד עניינו אותו ומאז
אותו יום היינו נפגשים לעתים קרובות והולכים יחד לבתי קפה,
סרטים, דיסקוטקים, מסיבות, משחקים וגם סתם לשבת בים. כעבור
חודש הודיע שמוליק שהוא פורש מחיי המחקר והאקדמיה והולך לנסות
לחיות כפי שנער בגילו אמור להיות. זו הייתה מכה קשה עבור אנשים
רבים בעולם שתלו את כל תקוותם בבחור הצעיר והמוכשר הזה.

מאז עברו כמה שנים וכל אחד מאיתנו פנה לדרכו, לעתים רחוקות
אנחנו עוד מדברים בטלפון ובקושי נפגשים. שמוליק מעולם לא ציין
שהוא הפסיק את כל מחקריו בגללי ולמרות זאת יצא לי לחשוב על כל
עניין ההיכרות בינינו לא מעט, הרי ייתכן מאוד שלולא הכרנו,
שמוליק היה פותר רבות מהבעיות הכלכליות בעולם, מוצא תרופות או
דרכים חדשות להתמודדות עם מחלות חשוכות מרפא, מונע מלחמות
ומאבקים שימשיכו לגבות קורבנות רבים ואולי, רק אולי היינו
מצליחים להבין פעם אחת ולתמיד את מהות קיומנו כאן. אבל העולם
יסתדר בסוף, הוא תמיד מסתדר. מספיק לי לדעת שאם תלכו ביום שבת
בבוקר מוקדם לים, תוכלו לראות שם את שמוליק יושב על כיסא נוח
עם ארטיק ביד משחק שש-בש עם קונפוציוס או סתם מסתכל מבעד
למשקפי השמש על בחורות יפות בביקיני ואם גם תסתכלו עליו טוב
טוב תוכלו גם לראות שעכשיו שמוליק הוא אדם מאושר.