הבטתי במראה ונחרדתי לגלות חצ'קון ענק במצח שלי. זה היה בדיוק
15 דקות לפני שאימא שלי הייתה צריך להגיע כדי להסיע אותי
לביה"ס, והקדשתי את כל הזמן הזה בלנסות לכסות אותו. ניסיתי
לשים עליו משחות, אבקות ומרוב ייאוש ניסיתי גם איפור של אימא
שלי... אבל שום דבר לא עזר. החצ'קון נשאר בולט ומוגלתי, כאילו
הוא לועג לי על ניסיונותיי העלובים. עמדתי להסתכן בדלקת ולפוצץ
אותו, כששמעתי את אימי צופרת לי מבחוץ. עזבתי את המראה
בחוסר-אונים ונסעתי לביה"ס.
כשהגעתי, נדמה היה כי כל בית-הספר שתק. זה לא שאני ילד מקובל
או משהו, ילדים מכיתות מחוננים אף פעם לא מקובלים, אבל כולם
הביטו בי, אפילו המורים. ניסיתי לכסות עם היד שלי את החצ'קון,
אבל החצ'קון התעקש לבלוט ולא נתן ליד שלי להסתיר אותו. כשהלכתי
במסדרון, הילדות מכיתה ז' ניסו לגעת בו, כדי לראות אם הוא
אמיתי. לבנים מט' היה מבט מזדהה ורחום בעיניהם, כאילו גם הם
היו במצבי. כל השכבה עקבה אחריי עד שנכנסתי לכיתה וטרקתי את
הדלת בבהלה.
מכיוון שהגעתי כמעט דקה לפני הצלצול, כל הילדים בכיתה שלי היו
כבר בתוכה. דורון, חבר שלי, ניגש אליי ואני ציפיתי שיתקע את
אחת ההערות העוקצניות הרגילות שלו, אבל הוא פשוט תקע בחצ'קון
מבט עצוב ואמר לי "יואב... אני מצטער." והלך להתיישב במקום
שלו.
התיישבתי ליד עופר, גם חבר טוב שלי, והנחתי את התיק שלי על
השולחן. אני ציפיתי לקבל צעקות ממנו, על איך שאני לא יודע מהי
אסטטיקה, שיש בשולחן חלוקה טריטוריאלית ברורה ושחוץ מזה התיק
שלי מכוער.
אבל הוא שתק והזיל דמעה.
במהלך השיעור המורה לאנגלית, שבדרך-כלל שמחה להתעלל בי
ובחבריי, שתקה ונתנה לנו סיפור קצר לקרוא. היא אמרה לנו שהיא
דווקא תכננה בוחן פתע על כל החומר הנלמד מאז כיתה ד', אבל
החליטה לוותר עליו בגלל מצבי.
בשיעורים האחרים כל המורות ריחמו עליי ואחת מהן אפילו קנתה לי
קולה.
בדרך הביתה עברו לידיי קבוצה של ערסים מרתיעים למדיי. נדמה היה
שאחד מהם עמד לשלוף משהו מהכיס שלו, עד שראה את הפרצוף שלי.
הוא מלמל משהו לחברים שלו והם התחילו לברוח ממני.
כשחזרתי הביתה, אבי, שצפה ב"מי רוצה להיות מיליונר", ראה אותי
והלבין. מיד הוא קם, אחז בחצ'קון בידו ופיצץ אותו. היה צליל של
פיצוץ פיקה וכל הנוזל של החצ'קון עף לכל הכיוונים בבית. אחזתי
במצח שלי בכאבים והתחלתי לבכות. אבא שלי היה מזועזע מדי מכדי
לתמוך בי ואני נפלתי והתעלפתי.
כשקמתי ראיתי מסביבי מלא רופאים שדיברו זה בין זה בשפה המוזרה
שלהם. היו שם גם שתי אחיות ויכולתי לשמוע אחת אומרת לשנייה
"איזה ילד מסכן, מי היה מאמין שדבר כזה יקרה?"
האחות השנייה הביאה לי מראה. הבטתי לתוכה ונחרדתי כשגיליתי את
גורל הפרצוף שלי.
ואז, נראה לי, היה הרגע בו התעוררתי. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.