לא הכרתי את עפרה. גם שירים שלה לא הכרתי, חוץ מאת הממש
ידועים, שאותם כבר הספקתי לשכוח. לכן, ביום שבו היא מתה לא
בכיתי.
ראיתי ברפי רשף את אורלי ויינרמן בוכה, ורציתי לחנוק את רפי
רשף על היחס הקר שלו למסכנה.
בגלגל"צ שמו שירים שלה, שאותם אני לא אוהב במיוחד, אז החלפתי
תחנה.
במבזק של הערוץ הראשון סיקרו את חייה ואני רק רציתי שיחזרו כבר
לשדר את משחק הכדורסל של ישראל-הולנד.
בחדשות של הערוץ השני הקדישו חצי מהמהדורה לכבודה ואני כעסתי
שלא סיפרו על הניצחון המדהים של ישראל נגד רוסיה בכדורגל.
ההורים שלי הושיבו אותי, להסביר לי שגם מפורסמים ואנשים שאנחנו
אוהבים מתים ואני רציתי שיסבירו לי סוף-סוף איך באים ילדים
לעולם.

ביום שלמחרת כשהגעתי לביה"ס המורים דיברו איתנו על איך אנחנו
יכולים לנחם את משפחתה של עפרה. אני לא הצעתי שום דבר וגם לא
ממש הקשבתי, כי הייתי עסוק בלהרביץ לעופר.
כשחזרתי הביתה, קראתי בעיתון שחייל ג'ובניק התאבד. בחדשות לא
הזכירו את זה, כי היו עסוקים מדי בלשדר שידור חוזר של "חיים
שכאלה" שבו עפרה חזה הופיעה. אחרי שכיביתי את הטלוויזיה, בלי
בכלל להתכוון, התחלתי לבכות.