אביב וסתיו / להיות לבד |
הזלתי תקוותי כמים
כי מיאנת להתמזג,
שאיפתי נפקה כנחל יורד,
משיק בצד הים הגדול.
ידעתי כי הפעם
אתן לך להיות לבד,
למשך שנה שנתיים
להחריש כך בינתיים,
לספוג מירב שגיונותייך
שעלו במיטב שנותייך.
עת זריחה עלתה
ליבך נמוג כשקיעה
כי החרש החרשת
עת עזבתי מסלולך
ונשאתי כנפיי הלאה.
הדרורים נסקו למרפסת
לארח חברה לבדידותך
הפזורה זעיר פה,זעיר שם
כפתותי לחם לחים
הספוגים ברצון דמעותייך:
הם שלך
והם שלך
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
|