הוא הסתכל לי בעיניים, הבנתי אותו, רק לפי מבטו.
הוא הרים את הגרזן בתנופה והכה בכל כוחו בצווארי.
כאן זה נגמר.
עכשיו כשאני חושבת על זה, שום דבר באותה שנייה לא הדאיג אותי
או הסיח את דעתי, כולי הייתי מרוכזת בי, בעצמי.
זה נשמע הרגע הכי מפחיד בחיים, אבל לא הרגשתי ככה, הרגשתי...
לא הרגשתי. הייתי אדישה לחלוטין לגבי מה שהולך לקרות. ידעתי
שהגרזן יפגע בי, ידעתי ששום אביר לא יבוא להציל אותי. ידעתי
שאני אמות ממש בעוד כמה שניות וזה לא ממש הפריע לי.
אני לא מקנאה באנשים שמפחדים מהרגע הזה, מהמוות, יש אנשים שלא
המוות הורג אותם, אלא הפחד.
בשנייה שזה קרה הרגשתי ממש את הרגע שהגרזן נגע בצווארי אחר כך
חתך ולבסוף, הוריד אותו לגמרי. כל העצבים בגוף שלי השתגעו.
לפני שהראש ממש ירד, הרגשתי את הדם נוזל לי על הכתף, למעשה,
בדיוק כשהוא הגיע לסןף הכתף, כבר הפסקתי להרגיש.
בכל הסרטים אומרים שלפני שאתה מת יש את השנייה הזאת של כל מיני
"פלאשים" מהעבר, "תקציר" של החיים, בולשיט.
זה פשוט מאוד. פשוט מתים. אין מה להסביר, הגוף מת, הנשמה מתה.
ככה זה. כמו שאומרים, מהיום שהיום שנולדנו, אנחנו בעצם גוססים,
וברגע שאנחנו מתים זה נגמר.
עצוב אבל נכון.