היא הייתה מציאותית מדי בשבילי. דיברתי איתה על זה פעם, והיא
אמרה שהיא זוכרת שכשהיא הייתה קטנה היא הלכה עם אמא ואבא לבית
חולים, ומאז היא לא זוכרת שהיא חלמה. אף פעם.
היא בטח עברה כריתת דמיון, או השתלת מציאות, או משהו כזה. היא
לא ממש זוכרת (הרפואה המודרנית הזאת.. מי צריך אותה?)
ניסיתי להתרגל, לחיות עם בחורה מציאותית כזאת, אבל...
היא הייתה מציאותית מדי בשבילי.
ערב אחד, ליוויתי אותה הביתה אחרי שראינו ביחד סרט במרכז.
עמדנו מתחת לבית שלה, מאחורי פחי הזבל של הבניין, איפה שאף אחד
לא יראה אותנו חוץ מהחתולים שחיים שם מהזבל (בשבילם זה אוכל.
להם לא אכפת לאכול את העור של העוף, לא אכפת להם מהכולסטרול,
וחוץ מזה, ממילא יש להם שמונה נשמות ברזרבה), והתנשקנו, אבל
ככה עמוק, לראות למי יש לשון ארוכה יותר, ובלהט הנשיקה, קצת
שכחתי... לנשום.
פעם ראשונה שהבנתי מה משמעות הביטוי לראות כוכבים. באמת
ראיתי...
כשסיפרתי לה למחרת, היא אמרה לי שגם היא ראתה כוכבים
כשהתנשקנו, אבל חוץ מיופיטר ואוראנוס (ואולי גם פלוטו, אבל היא
לא בטוחה), היא לא זיהתה אף כוכב.
ופעם, במשחק כדורסל, כשאני חודר לי לליי-אפ לקול תשואות ההמון
(טוב, לא המון, אבל באו לראות איזה שלושים איש... והיא,
כמובן), וחטפתי את המרפק של המגן שלי בראש (אני כמעט מת, אבל
לפחות זה שתי זריקות מהקו...), ויכולתי להישבע שאני רואה
ציפורים חגות לי מעל הראש, ממש כמו בסרטים של הלוני טונס. וכל
מה שיכולתי לשמוע זה אותה אומרת "אויש אור, תפסיק לשחק עם
הציפורים. הם יחרבנו לך על הנעליים, ולא חבל?". היא הייתה
מציאותית מדי בשבילי.
אז החלטתי לעזוב אותה. כתבתי לה מכתב, ובו ציינתי בדיוק למה
אני עוזב אותה, ושלמרות הכל אני אוהב אותה, ואני תמיד אוהב
אותה ("אל תגיד תמיד" דמיינתי אותה אומרת, "אשה ממוצעת (אם לא
לוקחים בחשבון תאונות דרכים, פיגועי ראווה ואולמות אירועים)
חיה משהו כמו 77 שנה. גבר חי פחות, אז אל תגיד תמיד" - אם
יכולתי, הייתי עוזב אותה פעמיים...). ואחרי שכתבתי לה שיש עוד
הרבה דגים בים, ושהיא תתגבר, ציירתי לה לבבות על המכתב.
לבבות אדומים כאלה, גדולים, יפים. 2 עליות, 2 חדרים, רקמה
שרירית מסביב, עורק ראשי.
היא הייתה מציאותית מדי בשבילי. |