בוקר.
צלצול טלפון.
עיניים נפתחות.
הוא מביט לעבר החלון - השמיים התכולים הרגועים משתלבים מדהים
עם התכלת שעל הקיר, אך בניגוד מוחלט למה שמתחולל אצלו בפנים.
עיניים נסגרות.
צלצול פוסק.
הוא לוחץ על הכפתור במערכת - מוזיקה בוקעת.
הוא חוזר לחולם, ובחלום ציפור. הציפור עפה ברחבי השמים
התכולים, משוטטת בין צמרות עצים ירוקים ומל שדות פורחים, מעל
ימים ואוקיינוסים כחולים ובתוך כפרים רחוקים...
שוב צלצול.
הוא מקיץ ועונה.
שיחה קצרה.
הוא יוצא מהמיטה, הולך לשטוף פנים ומתלבש.
חוזר לחדר, מקשיב למוזיקה שעיין מתנגנת ובוהה בחלון. הוא רואה
את הציפור מהחלום, היא שם - בחוץ. עפה לה שורקת...
צלצול באינטרקום.
דלת נפתחת.
הם נכנסים לחדר - שיחת חולין - שלום שלום ומה קורה.
הוא מביא את החומר, הם מוציאים את הבאנג.
יושבים.
אש נדלקת.
מים מבעבעים.
עכשיו תורו. הוא לוקח שאיפות קטנות ואז אחת גדולה. הראש נופל.
הוא יושב על החלון, מוציא עשן. הציפור - היא שוב שם, מצייצת
אליו. היא קוראת לו שיבוא אליה. הוא רוצה להיות חופשי כמוה,
בלי מחויבויות, בלי ויכוחים, בלי פחדים, בלי רגשות אשמה. פשוט
לרחף בשמיים, לעוף. הוא מתכופף לעבר הציפור - היא מושיטה לו
כנף, מזמינה. הוא פורש כנפיים...
אנשים צועקים.
סירנות.
בכי.