תקעתי את החרבון של החיים שלי. הוצאתי הכל. כל מה ששמרתי בתוכי
כבר 14 וחצי שנים.
הוצאתי את כל הלכלוך שהצטבר, הוצאתי את כל החתיכות הקטנות
שתמיד נתקעו לי. הכל. הרגשתי כאילו אני מחרבן חיים שלמים לתוך
האסלה.
אחרי שסיימתי, הסתכלתי לתוך האסלה. ראיתי בתוכה מלא גושים
חומים, שצפים במים שירוקים בגלל המטהר שהותקן לנו אתמול.
עמדתי להוריד את המים, אבל משהו עצר אותי. לא יודע מה, אבל
משהו אמר לי לקחת עוד קצת זמן, להביט בחרא.
כעבור חצי שעה, ההורים שלי כבר דפקו בדלת.
"הכל בסדר שם יוני?" הם שאלו.
אני שתקתי. כל מה שרציתי, זה להמשיך להביט בחרא.
כעבור רבע שעה נוספת, אבא שלי הודיע שהוא פורץ את הדלת אם אני
לא אומר שום דבר.
אני, שנורא לא נעים לי להיראות עירום בפני אבי, צעקתי במהרה
"אני בסדר אבא, פשוט יש לי עצירות או משהו".
אני לא משקר הרבה להורים שלי, אבל אני ידעתי שאם אני אספר להם
שאני כבר מביט ארבעים וחמש דקות בגושי חרא שצפים במים ירוקים,
הם יחשבו שהשתגעתי.
נשארתי בשירותים עוד רבע שעה ואז הורדתי את המים.
כשיצאתי מהשירותים, ההורים שלי הסתכלו עלי במבט דואג.
"אתה רוצה ללכת לרופא יוני?" אימא שלי שאלה.
"לא, אני מרגיש מצוין" עניתי לה ונכנסתי לחדר שלי.
בתוך החדר שלי התלבשתי במהרה והזדרזתי לצאת.
"אימא את באה?" שאלתי ואמי הזדרזה לקחת את מפתחות המכונית.
נסענו כרבע שעה ואז הגענו לבית הקברות. כל החברים שלי מהכיתה
היו שם, אסף, שי ואפילו שמעון הקטן.
הלוויה הייתה עצובה, ההורים בכו, האחים והאחיות התחבקו והסבים
והסבתות הפנו את מבטיהם.
לפתע נכנסו שוטרים לבית הקברות ולקחו אותי, את אסף, את שי
ואפילו את שמעון הקטן.
כעבור חצי שנה נשפטנו ארבעתנו ברצח דני, חברינו לכיתה.
שמעון הקטן קיבל רק ארבעה חודשים, כי הוא רק הסתכל.
אסף ושי קיבלו חמש שנים, כי הם רק החזיקו אותו.
ואני, קיבלתי מאסר עולם, כי אני... אני אכלתי את דני.