תות מונח על שולחן.
ניצב על בסיסו, שטוף לא היטב, צווארון עליו משאיר טבעות מים
מנוקדות גרגרי חול על המפה הלבנה. הוא מבריק ומוצק, עורו העדין
מתוח ומשובץ גרעיני פגיונות.
האדום החי מקרין סביבו צללים של ורוד
פסגת הפרי מחודדת ובהירה יותר. במדרונותיו, הצבע גולש ומתנקז,
מקשט את גוף הפרי ביין כהה, בבורדו-חום, וברמזים לסגול. צבע
הנושא בגאווה את בשורת הבשלות, את מצבורי הסוכר והבשר המתוק.

אני מפלסת את דרכי בין שני עלים פלומתיים, רגלי מתוות דרך לחה
אל עבר לחיי הפרי השמנות. מניחה יד קטנה, ומחליקה איתה אגלי
מים קרירים הגולשים מטה באיטיות.
אני מוצאת אחיזה, משחילה אצבעות למקום בו הגרעין שוקע בחומר
המיימי האדום.
מושכת את עצמי מעלה, רגליי מתפתלות על המשטח החלק, מבקשות
מדרגה. ומוצאות.
יד אחת אוחזת, והשניה נשלחת להמשיך בטיפוס. אני פוצעת את הקרום
הדקיק, ציפורני  משאירות  חתכים זעירים מהם דולף נוזל חלקלק
ומהם בוקע ריח קריר ומתוק.
מעוורת מעסיס, עפעפי דבוקים ושפתיי קמוצות, אני צוללת אל תוך
נקיקי ריקבון.
ידיי מתחפרות בין הסיבים הרכים, בין רקמות המיץ והמרקם הפגום.
כשאני מגיעה למקום בו הפרי מוצק יותר נותר מאחורי שובל חבוט.
הגרעינים צפופים, שורטים את רגלי ואת בטני, מכסים את הכל
בשריון קשקשים הדוק.

על פסגת התות הרוח מאחדת עסיס וגוף
אני מדיפה זיעת פירות ומתנשמת הבלי צוף
מלקקת את השפתיים במקום בו נשארו רק טבעות מים על מפה
הלשון שלי, מוטלת עייפה בפי
כבדה ומתוקה.