חזרת. 9 בערב. תנסה, אני מבקש ממך, רק תנסה. לא באמת, לא
אמיתי, אבל תנסה. אני יודע שתצליח. תנסה.
תודה.
החיוך המאולץ יצא סוף סוף. אני פחדתי, פחדתי שאתה ויתרת, אבל
אתה אתה אף פעם לא תוותר, נכון אבא? נכון שמה שלא יקרה, אתה
עדיין תעניק לי חיוך מאולץ כל יום, שיתן לי להרגיש שאתה שמח
לראות אותי? שמח לראות אותי, כמו את הבן השני שלך, זה שסיים
בהצטיינות את הלימודים ונעשה חייל מצטיין בצבא?
אבא, נכון שאתה תמיד תהיה גאה בי? נכון שמה שאני לא אעשה אתה
תמיד תהיה גאה בי? אפילו אם אני לא אגמור בהצטיינות את
הלימודים והצבא לא ירצה אותי, אתה תהיה גאה בי, נכון? אפילו אם
אני לא אקרא את כל הספרים שהוא קרא, אפילו אם אני לא אהיה
עורך-דין או שופט, והמשכורת שלי תהיה שכר מינימום, נכון אבא?
נכון? לא חשוב מה יקרה אתה תמיד תאהב אותי, נכון? ואבא, אפילו
אם אני אחליט שאני ארצה לעבור למקום אחר, עיר אחרת, ארץ אחרת,
יבשת אחרת, חיים אחרים, שם למעלה או שם למטה, אתה עדיין תהיה
גאה בי, נכון?
כי רק רציתי להגיד שהצבא הוריד לי פרופיל ונכשלתי במתכונת
בלשון, הספרים שהוא קרא משעממים אותי ואני מעדיף מחזות, אני לא
אהיה שופט כי המחשבה על שפיטה של בנאדם, כמו שאתה עשית לי,
מחליאה אותי ובמקצוע שאני בחרתי שכר מינימום זה עוד תקווה.
ואבא, לפעמים, כשאני בים, אני מדמיין לעצמי איך אני קושר את
עצמי לאבן גדולה וקופץ למים, עמוק-עמוק למטה, למקום בו אני לא
יכול לראות את החיוך המאולץ שלך ולשמוע על ההצטיינות של אח
שלי.
אתה עדיין גאה בי, אבא? אתה עדיין אוהב אותי?