פנטזיה מציאותית
פרק ראשון
אורות העיר התקרבו לקראתי במהירות, מנצנצים ומפתים. חשתי את
הרוח הקלילה מלטפת ומתערבלת מסביבי. לידי ההוא, שעדיין אינני
יודעת כיצד לכנותו אלא "ההוא".

"היזהרי," נכנס לתוך מחשבותיי, בטלפתיה  מדוברת.
"למה?" שידרתי לו חזרה. "מישהו יכול לראות אותנו?"
"לא, זה לא זה, איש לא יכול לראות אותנו, אנו קטנים מדי, אבל
לא כדאי להתקרב לאורות, השתדלי לשמור מרחק."
"כמו נרות חנוכה," נצנצה מחשבתי, "בדיוק כמו נרות חנוכה."
הוא צחק וצליל צחוקו פעמונים, שהזכירו לי פעמוני כנסייה.
"ולמה אסור להתקרב," התמרדתי, כל כך רציתי להיות קרובה אליהם
אל האורות, להיסחף לתוכם.
"האור מסוכן." ענה בפשטות. "את עלולה להתמזג לתוכו ולהתאדות,
את עדיין חסרת ניסיון."
"מה כבר יכול להיות מסוכן באור? זה בסה"כ אור, התרסתי," אבל
היה משהו מבלבל במחשבתו שהועברה אלי בדיוק כמו המחשבה הקודמת
ואני ויתרתי. במקום זאת התהפכתי על גבי, אם אפשר לקרוא לאיזה
איבר בגוש הנוצץ והזוהר שלי 'גב', וקלטתי במה שפעם היו עיניים,
את ניצוצות הכוכבים מעלי. הם זהרו בעוצמה, החלפתי זווית, תפסתי
תאוצה ונסקתי כלפי מעלה, אל עבר הכוכבים. איזה יופי, העולם
הולך ומתרחק ואני חופשייה. מעולם לא חשתי כל כך משוחררת
וקלה.

הבטתי סביבי. פה ושם עננה קלילה, מרחוק כמה כדורים זוהרים ומעל
אלפי כוכבים מנצנצים. היה נדמה לי שאני שומעת, במה  שפעם היו
אוזניים, איזה מוזיקה שמימית. נשמעה אפילו מוכרת, אבל כמובן
שלא הצלחתי לזהות מהיכן. מעולם לא הייתי טובה בזאת. "מעניין מה
קורה לגופי שם למטה." עברה מחשבה, האמת אני לא יכולה לומר
אפילו היכן, אבל זו הייתה כנראה  טעות חמורה. עתה התחלתי נופלת
במהירות גוברת והולכת כלפי מטה. כמו צנחן שמצנחו לא נפתח.
"חשבי מחשבה נעימה," פקד-התחנן האור שלידי.
"אני אוהבת את הרוח המלטפת..."
אבל זו לא הייתה אמת, וגופי שידע זאת, המשיך בנפילה חופשית
כלפי מטה. "בעצם לא אכפת לי להתרסק אחרי חוויה כזו נהדרת
לצידך," לחשתי כאילו לעצמי, והנפילה נפסקה. עכשיו ריחפתי לי
בנחת בין שמיים וארץ, מתנדנדת למרות שלא הייתה רוח.

הוא צחק, "ממזרת אמיתית את," אבל נדמה היה לי שנשם לרווחה.
המשכנו לרחף, אני קצת יותר זהירה. הפעם  הוא המוביל ואני מרחפת
אחריו אל עבר קו החוף. אורות הכביש האירו את המתאר. אפשר היה
לראות את הגלים הלבנבנים מתנפצים בעוז על קו החוף. מלטפים את
החול כאילו היו  אישה, באים וחוזרים, נסוגים תוקפים ומתרחקים,
על מנת להסתער בשנית.
"בוא נרד קצת יותר נמוך, אולי נראה עוד אורות," התחנחנתי.
"הגיע הזמן לחזור יקירתי, גם כך שברת שיא. אולי בפעם הבאה."
"אז תהיה  פעם נוספת," לא הצלחתי להסוות התרגשותי.
והוא שוב צחק בקולות פעמונים שנשמעו קרוב לוודאי רק לי. "הכל
תלוי רק בך, יקירתי." למחשבתו צליל מכשף.

כוון אותי אל עבר ביתי שעמד חשוך וכבד. שמר צעדי עת חמקתי בעד
הסורגים וחדרתי בחזרה לגופי.

"תבוא עוד פעם?" שאלתי טרם עצמתי  את עיני, מותשת.
הוא צחק צחוק חרישי ולא היה לי ברור אם זה צחוק או בכי.
הסתובבתי בתוך גופי על מנת למצוא תנוחה נוחה. "הרבה יותר טוב
היה בחוץ מאשר בפנים, נראה לי שעשיתי מיקח טעות שבכלל חזרתי."
"שלא תעזי לחשוב כך בכלל."
"למה?" שאלתי
"אסביר לך בפעם הבאה כשניפגש."
"אזכור את שהיה?"
"בדרך כלל לא זוכרים כלום, אבל את שברת שיא, שהיית מחוץ לגופך
הרבה מעבר למקובל  בשביל פעם ראשונה. יתכן שתזכרי משהו
במעומעם."
חייכתי לעצמי, מסופקת מתשובתו, "אני מקווה, בכל לבי אני
מקווה."

בבוקר כשהתעוררתי זכרתי במעורפל קולות פעמונים שצלצלו בראשי,
כאילו איזו מנגינה נתקעה לה במוחי, כזו שלא מצליחים להתנער
ממנה. אבל זו לא הייתה מנגינה מוכרת.

עדיין לא היה לי מושג מה קורה לי ולמה. במהלך היום הייתי מאוד
מפוזרת שלא כמנהגי. ולקראת הצהרים התנצלתי ודהרתי הביתה,
מתלוננת על כאב ראש עמום. מעניין, אני אף פעם לא סובלת
ממיגרנות אבל  כל היום פטישים כהים מכים בראשי. מיהרתי להיכנס
למיטה ולעצום עיניים. היה לי זיכרון עמום של איזה חלום שחלמתי
וניסיתי לתפוס את קוריו בשנית, אך כמה שניסיתי העליתי רק קרעים
עלומים במחשבתי.

כנראה שלבסוף נרדמתי. כשהתעוררתי כבר היה לילה. האזנתי לקולות
הבית, דומיה שררה בכל. רק שעון הקיר בחדר המגורים תקתק את קולו
המונוטוני, מאיץ במעט את קולות לבי.

והוא עדיין לא חזר.
יכול להיות שהיה זה רק חלום?

פרק שני
עברו שבועות, אולי קצת יותר. בהדרגה, כמו הרבה דברים בחיים,
חזרתי אט לאיתני. החיוך שב והתיישב לו על פניי, גם הברק חזר
לעיניי. אני משערת שהשגרה הייתה ממשיכה לנגוס בי את שיני הזמן,
אלמלא הציע מירון שנצא לסרט במרכז עזריאלי.  מירון הוא בחור
שאף פעם אי אפשר לסמוך עליו, אבל לפעמים עוזר לי להתמודד עם
דכדוך לא מוזמן. אז כשצלצל אמרתי, "בעצם למה לא."

בא לאסוף אותי כתמיד מהעבודה. דרך אלוף שדה הייתה עמוסה יותר
מהרגיל בגלל שיפוצי דרך, ועד שהגענו, הסרט כבר החל, אז ויתרנו.
שוטטנו לנו, מנסים להחליט איזה חלון ראווה יקבל את הציון של
חוסר הטעם האולטימטיבי, מזדעזעים מחדש מהרעש וההמולה המכה בעור
התוף. למעלה התיישבנו בבית הקפה, פנינו אל החלונות. מירון
הזמין שני קפה, והמלצרית אפילו הצליחה למלא משימתה כהלכה,
ולהגיש לנו שתי כוסות קפה חמים. התחלנו כתמיד, בשיחה של לא
כלום על לא כלום. מבטו של מירון משוטט על פני העוברים בסביבה,
וכמו תמיד כקולט מבטו ידיד משכבר הימים, מתעורר מחדש.

"אני כבר חוזר," הפטיר ולפני שהספקתי לענות, נעלם מזווית עיני.
משכתי בכתפיי. כל כך מתאים למירון להתנהג כך. קודם להציע כתף,
אחר כך להגיע באיחור ויחד עם זאת להשאיר אותי לבד, עם שני
כוסות הקפה. לגמתי את שלי במהירות, והושטתי יד אל הכוס של
מירון, תוך כדי שאני מרימה את עיניי לראות אם הוא נמצא בטווח
ראייה. בדיוק בשנייה זו ממש קלטו עיני מה שנדמה לי ככדור אור
זוהר מתגלגל בחוץ. הבטתי סביבי, כולם המשיכו במעשיהם, מתעלמים
לחלוטין ממה שקורה בחוץ. הופתעתי מכך שאיש מבלבדי אינו רואה את
האור.

עתה כבר ויתרתי על הקפה וניגשתי לחלון, להתבונן מקרוב. שוב
הפניתי מבטי לצדדים. איש מבין קהל היושבים לא שם לב לא  אלי
ולא אל האור שבחוץ. שלפתי את אחד הכיסאות שעמדו בפינה
והתיישבתי לי, כאילו לראות את הנוף.

"היי יקירה, מה שלומך... התגעגעתי אליך."
חיפשתי מניין בא הקול ואז כמו בהבזק של פלש מצלמה שלא מכוונת
היטב, נזכרתי.
"היי גם לך." שידרתי לו בחזרה, שפתיי לא נעות. רק ידי מלטפת את
החלון, משתוקקת לגעת בו.
"מה קורה?"
"אתה רואה, לא הרבה, אני כאן עם מירון, אבל הוא זנח אותי."
חייכתי כאילו לעצמי. דה סטורי אוף מיי לייף.
"ומה אתך?"
"עדיין מחפש."
"יש סיכוי שנתראה בקרוב?"
"אף פעם אי  אפשר לדעת, אולי." האור הבוהק הסתובב על צירו,
כאילו קד לי קידה ונעלם.

נשארתי ישובה ליד החלון, ראשי על השמשה מנסה, אולי, לקלוט אותו
שוב.
"היי," אני שומעת את קולו של מירון מגיע אלי מרחוק,  מבעד
לערפל סמיך. "את בסדר?"
"כן, " ניסיתי להרים את ראשי ,"סתם תקפה אותי סחרחורת קטנה,
והייתה לי תחושה שחסר לי אוויר."
"רק עוזב אותך לשנייה, וכבר את בורחת לי." תפס בזרועי, הקים
אותי והוליך אותי אל השולחן. "את בסדר?"
ניסיתי  לנער את הערפל מתוך ראשי, אבל לא כל כך הצלחתי. למה זה
דפיקות לבי מואצות. האם זו ידו של מירון שגרמה לי את הריגוש?
"אני בסדר. עוד שנייה ויעבור לי."

הייתה לי סיבה טובה לסגור מוקדם את הערב עם מירון ולשוב
הביתה.

בבית חיכו לי כמה משימות, כמו תמיד.  אך למזלי איש לא בבית.
התקלחתי באיטיות מנסה לשטוף את ראשי מכל השטויות.  סתם דמדומים
בהקיץ, ואולי הדרך אל השיגעון הקרוב, הרגעתי את עצמי. זה כבר
נשמע הרבה יותר טוב.

נרדמתי במהירות, חושבת על מה שמחכה לי מחר. בסתר עדיין קיוויתי
שאפגוש אותו, אבל אחרי שהשעון נקש  חצות ויתרתי.

כשהתעוררתי, הורה השעון  הזוהר המונח ליד מיטתי, ארבע ארבעים
וארבע לפנות בוקר. החדר שלי מואר  כאילו היה בוקר.  על מיטתי
בפינה יושב גבר, ערום כביום היוולדו. רגלו כרוכה בשניה, הוא
מביט בי ומחייך.

הייתי צריכה לחוש מבוכה, פחד אולי תימהון. במקום זאת התרוממתי
קלילות  והתמתחתי.
"לקח לך הרבה זמן להגיע." שידרתי באיטיות.
"אז זיהית אותי? הוא שוב צוחק.
"אי אפשר לטעות. ראיתי מיד את הילת הזוהר מסביבך."
"ואת אוהבת את מה שאת רואה?"
אני צוחקת. "למה אתה שואל, כאילו שאתה יכול לשנות."  מתחשק לי
לקנטר אותו. אך איני יודעת עדיין עד כמה אני יכולה להרשות
לעצמי.
מול עיני הוא מתמתח, מתרחב, מתמוסס וחוזר מחייך. הפעם יותר
מבוגר, כרסו בולטת קמעה, והמצח גבוה. "נו, איך זה?"
"אתה רוצה לומר שאתה יכול לשנות צורתך כרצונך," אני מביעה
התפעלותי בשפתיים משורבבות.

"כמובן. כל שתרצי. אני יכול להיות קלרק גייבל, ארון פלין,
המפרי בוגרט, אם את אוהבת קרחת אני יכול להיות אפילו יול
ברינר. רק תגידי איך את אוהבת את הגברים שלך."

"האמת," החיוך הזה כנראה לא ימוש מפני כל עוד הוא בסביבה, "לא
חשוב כיצד תראה יותר חשוב כיצד תבצע," אני מתמתחת ומרימה
זרועות. שדיי נעמדים זקופים ומוכנים.
משום מה, מחשבתו אינה מגיבה  לכמה שניות ואני  ממשיכה להמתין
בסבלנות.

פרק שלישי
"רוצה לצאת לסיבוב?"
לרגע אין אני בטוחה לאיזה סוג סיבוב הוא מתכוון, אבל בכל מקרה,
מה יש לי להפסיד?
"כן," אני עונה, אשמח לצאת לסיבוב אתך."
"נלך?" התרומם ממיטתי מבלי להשאיר כל סימן.
לא שאלתי לאן, אך הפעם אינני בטוחה אם אני מוכנה.
"אני מבין שאת לא כל כך רוצה הפעם?"
"אה, אה " הנהנתי בראשי. "קצת מתלבטת."
"בואי, יהיה דווקא כף. אני מת להציג בפנייך את החברה."
"זה כבר משהו אחר." הגבתי מיד בטלפתית מדוברת. "אני באה"

"רגע, האם יש משהו בבית." שואל בדאגה, מביט סביבו.
"לא." אמרתי. "אין איש. "
"ואין סיכוי שמשהו יבוא?"
"עד כמה שאני יכולה לשער. החוקי שלי בחו"ל. הבנים לומדים ולא
יגיעו הביתה. לא, אינני חושבת שמשהו יגיע, למה אתה שואל?"
"כי ברגע שאת עוזבת את  גופך. הגוף שלך נראה כאילו מת. אסור
שמשהו ימצא אותך וייבהל. זו הסיבה שלא באתי  עד כה. כל הזמן
היו אנשים בבית, ולא רציתי לסכן אותך לשווא."
"עכשיו אתה מספר לי? ואני חשבתי שאכזבתי אותך באיזו היא דרך,
אבל היום באמת הבית ריק."
"ליתר בטחון תנעלי את חדרך."
הוא שוב צוחק בקולות פעמונים רכים שמשום מה מזכירים לי שקיעה
וציוץ ציפורים לעת ערב, ואני נזכרת שעדיין אין לי מושג איך
קוראים לו.
"איך היית רוצה לקרוא לי?"
"אוף, שוב אתה. על כל שאלה, יש לך שאלה חדשה, מה זה? אין לך
שם?"
הוא הזדקף, "אני 10313455 השמאלי, לפקודתך גבירתי."
עכשיו גם אני צחקתי, "מצחיקן שכמותך, או קיי, נכנעתי. אקרא לך
עשר." עדיין לא שמה לב שההיפוך של עשר הוא רשע.

אני קמה ונועלת את דלת חדרי. "אני מוכנה."
"עכשיו עצמי עיניים וחשבי עלי. " חייך  אלי קולו.
לא עברה שנייה ואני שוב בחוץ, עוברת את הסורגים כאילו היו
אוויר.

"ואנחנו יוצאים, לאן?"
"לפגוש את החבריה. כולם ממתינים לך כבר למעלה."
"ואיך אזהה אותם?" אני משדרת לו במהירות.
"ברגע שתראי אותם תזהי, הם לא שונים ממני. היום אציג לך את
הכדורוריות ואת הכוכבנים."
אני מביטה בעשר, מנסה לקלוט למה הוא מתכוון. מגלגלת במחשבתי,
שכאמור אינני יודעת היכן זו ממוקמת ,"כדרוריות, כוכבנים... מה
זה כדרורית?" אני עכשיו מעיזה לשאול, חוששת שיחשוב שאני
מטומטמת או משהו כזה. "כדרורית," עונה עשר ,"היא נשמה צעירה,
שהגיעה אלינו לעולם הנשמות לא מזמן. במהלך השנים תהפוך לכדור
ואחר כך אם תנהג כשורה תהפוך לאור. כוכבן זה אותו דבר אבל זו
נשמה מסוג זכר, פשוט מאוד נכון?"
"ואיך אפשר להבחין בין כדרורית וכוכבון?"
"אל דאגה, את תחושי בהבדל. אופן המחשבה שונה, אצל הכדרורית
המחשבה רכה אצל הכוכבון יותר פסקנית וכבדה. חוץ מזה כדרורית
תמיד יותר קטנה מכדור אבל זה הגיוני לא?"
מצחיק אותי שגם בעולם הנשמות יש הבחנה בין נשמות של גברים
ונשמות של נשים
"חשבתי שאצלכם יש  שוויון זכויות."

עשר צוחק  כל כך חזק שעוד מעט יקים עליו את הרקיע.
"מי בכלל מדבר על זכויות? לנשמות אין שום זכויות, פרט לזכות
להיות נשמה וגם זה לא לאורך זמן." הוא משתתק ונדמה לי שאפילו
כועס, אז אני משתדלת כבר לא לחשוב על כלום. כי אני יודעת שהוא
קורא אותי כאילו אני שקופה.

"אל תתעצבי," מגיב  עשר כעבור אולי  שניונת. "את לא מצופה לדעת
את הדברים האלה וחוץ מזה אני בכלל לא כועס עליך, רק מחבב אותך
מאוד... "
"לא ידעתי שנשמות יכולות לאהוב," אני מגיבה ספונטנית. ובתוכי
איפה שהכי עמוק אני יכולה לחוש בתור כדרורית, או איך שלא יקראו
לה, אני מקווה מאוד שהוא שם להבדל במינוח שבו אני משתמשת ואולי
יגיב?

הלילה  בהיר וקריר, ברקיע נתלים להם כמה ענני נוצה  ולשם עשר
מכוון מעופו. הפעם אני ממושמעת, לא מביעה שום התנגדות, מרחפת
בקלילות אחריו. מעת לעת מציצה כלפי מטה אל העולם ההולך ומתרחק,
הצבעים המתכהים והאורות המרצדים, מכל עבר. ירח גדול תלוי לו
במרכז השמים.  כמה רומנטי. ברצון הייתי מרחפת עד אליו ומתיישבת
לי על סלע גדול.

"שלא תעיזי אפילו לחלום. הירח וגם השמש הם מחוץ לתחום בשבילך.
ייקח לך יותר מידי זמן להגיע וזה באמת מסוכן."

אני מתקרבים לענן נוצה. מקרוב נראה הרבה יותר גדול. לבנבן ורך
כצמר גפן. עשר מתיישב לו בנחת על אחד מענני הנוצה ושוב מחליף
צורה. מכדורון הוא הופל עתה להיות עתה גבר צעיר עם פלומת שפם
ועיניים בוהקות. "אתה מבלבל אותי," אני מגיבה. אני צריכה
להתרגל כל פעם לדמות אחרת. גם את יכולה אם את רוצה. עכשיו כשאת
חופשייה.

"קלטתי," אני מגיבה, והכדרורון שלי מתמתח. ללא מאמץ, שמפתיע
אותי. בשניה אני הופכת  להיות בת דמותה של השחקנית בה' הידיעה,
מרלין מונרו. הוא מביט בי ושוב מתגלגל מצחוק.
"מעניין, כל הנשים מיד כשניתנת להן האפשרות, חושבות מיד
עליה."
נעלבתי,  אבל אחרי מחשבה אני קולטת את קו המחשבה שלו ומעלה
חיוך. לחשוב שכל הענן יתמלא במרלין מונרו'ס באמת יכול להיות
מצחיק.  טוב אנסה מישהי אחרת. אך ככל שאני מתאמצת איני  יכולה
לחשוב על אף אחת שארצה להיות כמותה. כל  היפות והצעירות פשוט
פרחו לי מהראש.

"אני במקומך הייתי מפסיק לנסות. את יפה מאוד ככדרורונית." לוחש
לי עשר, וחוזר להיות כוכבון. זה קורה לכולנו בהתחלה, במיוחד
כשמתחילים להיות נשמות, ממש אפשר לזהות מי כאן נשמה צעירה ומי
יותר ותיקה. אחר כך אנחנו  כולנו חוזרים לצורתנו המקורית,
כדרוריות  וכוכבונים.

"טוב מכיוון שאני עדיין נשמה צעירה מותר לי נכון?"
"לכי על זה, מה כבר יכול להיות, נסי."

"רגע, תן לי לחשוב." דמיינתי אילו רגלים הייתי רוצה שיהיו לי.
בעצם הרגלים הישנות שלי  לא כל כך רעות. אז הלבשתי על עצמי את
רגלי הישנות. גם הידיים לא רעות חשבתי. עכשיו נראיתי מאוד
מצחיק כדרורונית עם ידיים ורגליים. לגבי הפנים  ידעתי שאת שערי
הישר אני חייבת לשנות. הארכתי אותו, הוספתי לו גלים  והעליתי
עליו צבע שחור כפחם.  את האף הישן שלי השארתי, גם את העיניים.
"אני חייבת מראה, על מנת לראות איך אני נראית.,"

"עזבי שטויות, את נראית כמו שאת רוצה וזה צריך להספיק." מגיב
עשר. "עליך תמיד להיות מרוצה ממה שאת  בעיני עצמך. זו לפחות
דעתי."

בינתיים הצטרפו אלינו בטיסה חלקה וקלילה כמה  כדרוריות
וכוכבונים. מפטפטים, נרגשים. להפתעתי כולם מתייחסים אלי כאל
ותיקה, כאל מישהו מהחברה, אפילו לא מעירים  על הופעתי המוזרה.

"ראיתם? " אומר כוכבון חדש שמתיישב ממש לידי.
"ראינו מה?" אני שואלת.
"את האורות שלמטה, של בני האדם?"
אני תמהה לאילו אורות הוא מתכוון.
"לא יודע אם זו מלחמה חדשה או חג ואולי... סתם זיקוקים. פחדנו
להתקרב, אבל איזה יופי היה."
"גם לכאן מגיעים הדי המלחמה," אני תמהה. הרי אלה נשמות. מה להם
ולחיים שם למטה? אני מנסה לחשוב על נושא יותר מרתק. אני עייפתי
ממלחמות מכל הסוגים.

"מה את דואגת?" שואלת אותי כדרורונית, שכל הזמן מחליפה את
צורתה ומתחילה לעשות לי סחרחורת. "כל מלחמה כזו ויש לנו כמה
נשמות חדשות. מתחיל להיות ממש צפוף כאן עד שמצליחים לעשות כאן
סדר..."
"סדר? לא מבינה את מטבע הלשון. קודם יש מלחמה ואחר כך עושים
סדר? חבל שלא עושים סדר קודם, שלא תהייה מלחמה."

הכדרורונית שעכשיו נראית  כמו איזה רקדנית רוק, עם שיער
צבעוני, הופכת רצינית לשניה. ושערה המתולתל מתיישר ומתקצר.
"כאן לאיש אין שליטה על המלחמות, אבל מי שמגיע,  עובר מיון
קפדני. חלקם חוזרים מיד לסיבוב חוזר למטה, והאחרים..." היא לא
משלימה את המשפט.

"לפי מה קובעים מי חוזר למטה?" אני מסתקרנת.
"טוב," שערה של הכדרורונית שוב מתארך, קודם כל כמו אצל כולם,
תלוי במעשים. אם היה אדם ישר והגון יש לו מיד סיכוי לחזור
לגלגול נוסף וגם הגיל שלו קובע. ככל שיותר צעיר רבים סיכוייו.
אם היה אכזרי, כלפי בני אדם ובמיוחד ילדים.... את יודעת."

רציתי לשאול אותה עוד כמה שאלות אך נראה לי שהתעייפה ממני,
עשתה כמה סלטות באוויר וככזו המשיכה   במעופה כלפי מעלה. לפחות
לא הייתה גסת רוח כלפי, חשבתי לעצמי.

פרק רביעי
"הי," אני פונה לכוכבון שמתיישב לידי. וכמה זמן אתה כאן, בתור
כוכבון?"
"אני כבר הרבה זמן כאן, מגיב הכוכבון. אני כבר גמרתי את כל
הסיבוב. אז  לא יורד יותר למטה, נראה שנושם לרווחה.
"זה כבר צריך הסבר," הסבתי מבטי אל עשר.
"אה, עוד לא סיפרתי לך?  מגיב עשר בחוסר חשק בולט. "לכל נשמה
יש כמה וכמה גלגולים, תלוי במה שעשה  בחייו. אני יש לי עוד
גלגול אחד, אבל יכול להיות שיוותרו לי. אין  לי כבר כוח לחזור
שוב על כל המשגים והטעויות. דיברתי כבר עם שומר הסף ואולי
אולי, יוותרו לי."
"וכמה גלגולים עברת עד כה?"
"הרבה," התחייך עשר. "איני זוכר כבר את כולם אבל תאמיני לי,
הרבה. "
"אם אינך זוכר את כולן, חלק אתה לבטח זוכר? "

"נשמה אינה יכולה לזכור את הגלגל הקודם," מצטרפת כדרורונית
חדשה לשיחה. מיד זיהיתי שהיא כדרורונית,  ולא כוכבון, לפי
צלילי מחשבתה הרכים. "אבל אם היא רוצה, היא יכולה לבקש תעתיק
ולקרוא את תולדות עברה, לא שזה משנה משהו."

"אבל גם אני את שלי גמרתי," הוסיפה בגאווה בלתי מוסוות.
"ועכשיו אני חופשייה."
"חופשייה לעשות מה ?" הסקרנות אוכלת אותי.
כולם פורצים בצחוק מצלצל. ואני מרגישה כל כך הדיוטית, אך לא
מוותרת. "חופשייה לעשות שום דבר," עונה  הכדרורונית. "לטייל
בשמים, לראות זריחות כמה שאני רוצה." ..."ושקיעות. "מוסיף אחר,
"לפטפט עם החברה על ענן זה או אחר."
"וזה הכל?" אני מקשה. "בלי אוכל, בלי שתייה, בלי... אתם יודעים
מה."

"כמובן, נשמות לא עושות כלום. רק מטיילות כל היום ונהנות
מהחיים." השלימה הכדרורונית את המונולוג והפכה את עצמה לרקדנית
בלט. כזו עם חזה שטוח ורגלים מוצקות, רק בלי הבגדים. הסתובבה
ועשתה פירואט מרשים על ענן.
"גם כן הנאה." חשבתי לעצמי, "חיים נטולי דאגה  יכולים  להיות
מאוד משעממים."

"לא כל כך," התערב עשר. "יש לנו דאגה אחת  קטנה. יום אחד גם
אנחנו נגמרים ונעלמים ואף פעם אי אפשר לדעת מתי זה יקרה..."
עשר  נאנח. "אף פעם אי אפשר לדעת."

עכשיו מתערב כוכבון אחר, עם מחשבה קצת עבה, משום מה נראה
וותיק, הייתי צריכה לפי ההגדרות של עשר לקרוא לו כוכב אבל הוא
ממש לא נראה כזה, אבל אצל אלה אף פעם אי אפשר לדעת. "לא כל אחד
נגמר, שכחת? "רק הנשמות הרעות. אלה ששום גלגול כבר לא יעזור
להם. אלה שבאמת הגזימו  כשהיו בחיים. אלה הופכים לנשמות רק
לזמן מאוד קצר ואחר כך פופ והם אינם."

הוא כנראה היה מורה באחד הגלגולים הקודמים שלו כי אין לו בעיה
להוסיף ולהסביר לי, "אלה שמגיעים אלנו צעירים, כלומר תינוקות,
לא נשארים כאן, מיד נשלחים בחזרה להשלים את הגלגול שלהם. את
יודעת,  נולדים מיד מחדש. לא בהכרח נכנסים לגוף של בן אדם. הכל
תלוי מה עשו בגלגול הקודם שלהם. אבל מצד שני כל כך הרבה אנשים
נולדים על פני כדור הארץ שתמיד צריך לגדל נשמות חדשות כאלה
חסרות גלגלון להתחיל מא'.

"ומי מגדל אותם?
"זה  כבר התפקיד של המלאכים. אלה שנמצאים ביקום המקביל לנו."
עונה עשר. "לפעמים נשמות טהורות, כאלה שכבר גמרו את כל המשימות
מגיעות לשם. אבל גם שם לוקח הרבה זמן עד שמלאך משתחרר מהתפקיד
שלו. כך שאנחנו צריכים לחכות הרבה זמן."
הייתה לי תחושה שעשר היה מאוד רוצה להיות מלאך.

"אל תגזימי," מגיב עשר מיד. "להיות מלאך זו עבודה מאוד קשה.
האמת שמעט נשמות מגישות כיום את המועמדות  שלהם לתפקיד."

"ולא כל אחד יכול להיות מלאך?" אני שואלת בתימהון. משום מה היה
נדמה לי שמי שמת הופך בהכרח למלאך.

נשתררה דממה. חשתי כעס שגואה בי וגם קצת אכזבה. לא כולם הופכים
מלאכים וגם נשמות מתות? זה כבר היה יותר מידי בשבילי. אחרי
המפגש עם הכדרוריות  והכוכבונים האלה הבוהקים, חשבתי שזה באמת
הסוף.

"אל תצטערי," הגיב לי מיד עשר. "כל דבר באמת נגמר. גם הטוב גם
הרע."
"וכל הסיפור הזה על גן עדן וגיהינום הקשתי? זה הכל עורבא פרח?
אתה בטח צוחק ממני."
הצחוקים נעלמו והשתרר שקט. "הגיהינום זה להפסיק להיות קיים,"
ענה עשר. "והגן עדן זה הסיכוי לחזור ולהיות חי ונושם כמוך."

"רגע, רגע. כמה יש פה נשמות שהן כמוני? נשמות  שרק באו
לביקור?"
אף כוכבון  לא ענה. "אתה רוצה להגיד לי שאני יחידה?"

שוב אף כוכבון לא ענה.
"ולמה אני נבחרתי, אם כן?" שאלתי, די חוששת מהתשובה.
הבטתי  בעשר שלא הגיב. הבטתי באחרים כולם הפנו לי את גבם כלומר
אלה שהיו להם גוף האחרים פשוט התגלגלו ממני והלאה.

התחלתי להחליק מתוך הענן למטה, הפעם לא הייתה זו נפילה מהירה
אבל פתאום הייתה לי הארה.
וידעתי שאני חייבת לחזור לגופי לפני שיהיה מאוחר מדי. אני יש
לי זמן. אני רוצה עדיין לחיות ולאכול ולשתות ואתם יודעים מה.
ואפילו לסבול אם צריך. לא רוצה בחיי בטלה עד סוף כל הדורות עד
שאגמר אפילו אם יש לי עוד כמה גלגולים, שאף פעם לא יודעים איך
יהיה הסיבוב הבא. לא רוצה גלגולים, לא רוצה היכולת לשנות צורה
שלא מזיזה לאף נשמה.

משום מה, לא נפלתי כמו אבן שאין לה הופכין. גלשתי למטה
באיטיות, עשר מצטרף אלי ושותק.
"אז מה לא תבואי יותר?" האם שמעתי צליל עצוב בקולו? אם הייתה
לי כתף הייתי מושכת בכתפי אבל עשר הבין.
"כן, היה נחמד כשהיית כאן. משהו חדש, אחר. לא הנשמות הרגילות.
את קצת שונה מהנשמות הותיקות."

"עדיין אינני מבינה למה בחרת בי."

פרק חמישי
לא מצליחה להיזכר במפגש הראשון שלנו?
חייכתי, "אני זוכרת את המעוף ואת האורות ואת הנפילה."
"וכיצד נפגשנו את זוכרת?"

"האמת," הגבתי לו מיידית," מצאת חן בעיניי מהשנייה הראשונה,
אבל קיוויתי אתה יודע,  לקצת יותר מבן לוויה לשיחות וטיסות בין
כוכבים ואורות."

"לדאבוני ," פניו נפלו לרגע וגם קולו קצת רעד. "אני יכול רק
להשוויץ. אבל לא יכול לבצע. כל עוד  אני רק נשמה ואת, את ב ת
אדם."
"ואם אני אהיה נשמה, אז תוכל?" שאלתי קצת בציניות.
"נשמות רוצות רק חיבה וקירבה של נשמות אחרות."
"אז מה הטעם להיות נשמה?" הגבתי מאוכזבת .
"לנשמות יש יתרון עצום על פני כולם," השיב. "במיוחד לאחת כמוך
שיכולה להיות גם נשמה וגם בן אדם חי." לא הרבה יכולות לבחור.
אבל זה די מסוכן."

"טוב זה משהו שאצטרך לחשוב עליו עוד לפני היציאה הבאה."
"שמת לב שהתחמקת," שאל פתאום וקולו עדיין עצוב.
"התחמקתי ממה?"
"את באמת לא זוכרת מה היה לפני שיצאנו לשוטט בין כוכבים?"

כמה שניסיתי לאמץ את מוחי לא הצלחתי בשום אופן.
"אין דבר, מה שלא זוכרים כנראה שלא כדאי לזכור," נאנח. "אין
דבר, הגיע הזמן לשוב, את יודעת את כבר בחוץ, כלומר מחוץ לגופך
יותר מידי זמן, בואי נשוב."

הבית שלי לא היה חשוך כמו שהשארתי אותו. היה אור בכניסה ורעש
והמולה של בני האדם. מיהרתי לחדרי. הדלת הייתה פרוצה. בני
משפחתי התגודדו מעל גופתי ופניהם אפורות. במהירות חדרתי לתוך
גופי, מקווה שעדיין לא מאוחר מידי... כמה שאני רוצה עדיין
לחיות ולא להפוך נשמה...