מאז שיעל הייתה בת-עשרה, היא נכנסת לכלא. עוברת מכלא אחד
למשנהו ללא הפסקה, עם ימים מועטים בלבד של חופש.
יעל כבר לא זוכרת את טעם החירות, את היכולת לעשות מה שרוצים
מתי שרוצים כמה שרוצים. כבר שנים שהיא משועבדת, חיה בכלא,
חנוקה, סגורה, מנותקת מהעולם שבחוץ. כבר יובלות שהיא לא יודעת
מהו טעם האושר, מהי טעמה של תקווה, של אהבה.
היא חושבת שהיא יודעת, אבל היא לא. מעולם לא ידעה טעמם של אלה
באמת. ידעה רק חיקוי עלוב ופתטי של החיים בחוץ, בזמן שהיא שהתה
בכלא.
לפעמים היא הייתה בכלא חודשים מעטים, לפעמים מחצית השנה. עכשיו
היא בכלא בתקופת הזמן הארוכה ביותר שידעה מעודה - שנה ומחצה.
והזמן לא עובר. גרגירי החול נוזלים לאיטם ברווח הצר של חרוטי
הזכוכית ההפוכים על פיהם זה על גבי זה. יעל בוהה בחול הנופל אט
אט ולא שמה לב כלל וכלל איך שהזמן רץ, איך שהזמן זוחל. לזמן
אין חשיבות עבורך כשאתה בכלא כשכל יום דומה ליום הבא אחריו,
דומה ליום האתמול, דומה לשבוע שאחריו, דומה לשבוע לפניו.

יעל יושבת ספונה כאפונה בתוך עצמה בקרן החדר הקטן שמוקף סורגי
פלדה עבים. היא שומעת קול רחש מכיוון דלת הפלדה הגדולה לפניה.
הדלת חורקת ואלומת אור חודרת לתוך החדר החשוך, שכלובה של יעל
מצוי בטבורו. עיניה סוקרות את הפתח המואר. צעדים כבדים מהדהדים
בחלל הריק. חיוך מועלה על פניה. הסוהר שלה בא אליה.
הנפש החיה היחידה בעולם ההזוי הזה בו היא שבויה שבאמת מתייחס
אליה כראוי, שמתייחס אליה בכלל.
הוא קרב אליה, צרור מפתחות בכפת ידו הגדולה. הוא מתקרב לכלוב,
מביט בצרור ומעביר בין אצבעותיו את המפתחות בזה אחר זה, מחפש
את הנכון. המפתח שלה הינו המפתח החדש ביותר. השאר היו ישנים,
ואף העלו אבק וחלודה רבות שנים של כלובי נשים שמזה זמן רב הם
ריקים.
יעל מחייכת אל הסוהר חיוך מאושר וקורן.
הסוהר מביט בה בפנים קפואות, ואז חיוך דק נמתח על פניו. המפתח
משקשק בחור המנעול, והדלת נפתחת. הסוהר דוחף פנימה קופסה אפורה
המכילה מזון לגוף ומעט מזון לנפש. יעל פותחת את הקופסה במהירות
ומריקה את האוכל לקרבה. הסוהר מרוצה.
"את ילדה טובה, יעל", הוא אומר. "התגעגעתי אלייך..."
עיניה של יעל מנצנצות בחשכה, לובנן בוהק. "גם אני התגעגעתי,
יובל".
הוא נכנס לכלוב בצעדים הכבדים, המוכרים. כף ידו הגדולה והחמה
חופנת את לחיה. יעל מושיטה את אצבעותיה הדקות ומניחה אותן על
כפו, מאמצת אותה לעורה, כאילו ביקשה לשאוב לתוכה את חומה.
"הגיע הזמן לצאת", יובל אומר בנוקשות.
יעל מתרוממת ממקומה, העצבות נמוגה מפניה אט-אט. היא מפנה
צווארה אליו בכניעה, והוא אוחז בקולר העור על צווארה. הוא שולף
מכיסו חגורת שלשלאות ברזל וקושר אותה בוו קטן ללולאה בקולר.
הוא הולך לפניה, גורר אותה מאחור, בעוד היא משפילה ראשה מטה,
נגררת אחריו ככלבלב קטן ההולך אחרי אדונו.
יובל מישיר מבטו קדימה, לא מביט בה כלל. דלת הכניסה הגדולה
נפתחת שנית בחריקה ושניהם יוצאים החוצה, למסדרון ארוך של
זכוכית.
"הגענו", הוא אומר בקול שקט.
עיניה של יעל נפערות לרווחה והיא נצמדת לקירות הזכוכית. מבעד
לזכוכית היא רואה את העולם בחוץ, העולם שנפשה חשקה בו כל-כך.
עצים ירוקים, ציפורים קטנות הפוסעות על המדרכה. אחת מהן, חומה
מנוקדת בשחור עפה אל קיר הזכוכית, מנקרת את הזכוכית החלקה
בנקודה בה אפה נמרח על הזגוגית.
"יש קיר שחוצץ בינינו", אומרת יעל לציפור התמה. איך אינה מבינה
זאת?
"תשחרר אותי, בבקשה..." יעל מסתובבת אל יובל, מביטה בו בעיניים
מתחננות.
יובל מביט בה. תוהה אם כדאי לו לשחרר את החבל. תמיד חשש שברגע
שישחרר אותו, יעל תשתכר מטעם החופש, מהאפשרויות המחכות בחוץ
ותברח. הוא לא ייתן לה לברוח. לעולם לא. היא שלו, ותישאר שלו
עד יום מותה, כלואה בכלוב, כלואה בין ידיו כמו ציפור נוי רבת
יופי בכלוב הזהב שלה.
ואכן יעל נראית כציפור רבת יופי. עיניה חומות עמוקות, כמעט
שחורות, תלתליה נופלים כאשד שוצף על כתפיה, שוצף כפיה הקטן
שנמתח לעיתים רחוקות מידי לכדי חיוך.
יובל נותן לשרשרת ליפול מבעד לאצבעותיו, והמתכת נוקשת ברצפה
ומשמיעה צליל חד. יעל מחייכת בהכרת תודה, ומטיילת לאט לאורך
המסדרון, לא מסוגלת להתיק עיניה מהמראות שנגלים אליה.
לאחר דקות מועטות שנראו לה כרגעים חולפים, יובל קושר אותה שנית
ומוביל אותה לכלוב. יעל נכנסת פנימה, וכשיובל נועל את הכלוב,
וצועד לכיוון היציאה, היא נצמדת לסורגים, אוחזת בהם חזק כל-כך
עד שאצבעותיה מחווירות וצופה בו הולך מעימה.
היא קורסת לרצפה. "לא רע לי, לא רע לי, לא רע לי..." היא לוחשת
במן מנטרה, מנסה לשכנע את עצמה.
ובאמת, מה רע לה?
יש לה את יובל, יובל שלה שמטפל בה כמו בתינוקת, דואג לכל
מחסורה.
היא לומדת. היא עובדת. יש לה אוכל. קורת גג. אהבה.
כן, יובל אוהב אותה. היא מודעת לכך כפי שהיא מודעת לאזיקים על
ידיה, לאזיקים הצורבים בקרירות את קרסוליה. אהבתו נסחבת עמה
לכל מקום כפי שכדור הברזל שקשור על קרסולה השמאלי נסחב עימה
לכל מקום.
המקום של הלב, היא חושבת במרירות.
היא צריכה להסתפק במה שיש לה. להבין שהיא בת מזל. היכן היא עוד
תמצא מישהו כמו יובל שיגונן עליה מהעולם הקר והמרושע שבחוץ? מי
יאהב אותה כפי שהוא אוהב?
היא עוצמת עיניה, מתמכרת לדממה הקפואה שעוטפת אותה, לצינה
שנושבת על גבשושיות עורה, על שיערותיה הדקיקות הסומרות מקור
ומבדידות.
הוא איתה אבל היא לבד. כל-כך לבד...
יעל מביטה לתקרה אחרי זמן רב שישבה מכורבלת כך בפינה, בוהה
בסורגים החלקים שסוגרים עליה. היא מתחילה לדמיין עקב הייאוש
שעוטף אותה את הסורגים מצמצמים מרחק, סוגרים עליה, לוכדים אותה
בתוכם. היא מדמה כף יד של ענקים מברזל עולה מעליה, מצמידה אותה
לרצפת הבטון הקרה, לא נותנת לה לנוע.
יעל צועקת. תחילה חרישות, לאחר מכן בחוזקה. צווחה חדה עולה
מקרבה כפי שמעולם לא צווחה. קול העולה באוקטבות יותר ממה
שאוזנה הייתה מסוגלת לסבול, יותר ממה שלבה יכול היה לשאת.
היא מפסיקה, מתנשפת בכבדות, הבל פיה עולה מלפניה משל היה עשן
סיגריות בחשכת מועדון אפל.
דמעות זעירות זולגות מזווית עיניה. היא כלואה כאן. לעולם לא
תוכל לצאת.

אך האם היא רוצה בכלל לצאת?!
האם לאחר שנים רבות כל-כך בכלא, בצינוק, האם היא בכלל מסוגלת
לעמוד זקופה בלב העולם ולהתמודד עמו בכוחות עצמה, ללא סוהר
שיעמוד לצדה ויתמוך בה וידאג לה ויכוון צעדיה?
זה מה שקורה אחרי שנים רבות כל-כך בבית הסוהר, זמן רב כל-כך
הנדמה למאסר עולם.
גופה הצמוק החל לרעוד. היא רעבה. כל-כך רעבה.
רעבה למזון שהיא לא מקבלת ממנו כל צורכה.
רעבה לתשומת לב, רעבה לאהבה.
לאהבה מהסוג האמיתי, הטהור, הבלתי אנוכי.
היא חושבת שהיא יודעת מהי אהבה.
היא חושבת שהיא חשה בתוכה אהבה.
אך מהי למעשה אהבה?
האין זהו רגש ניצול הדדי, משחק כוחות בין שתי ישויות הזקוקות
זו לזו, התלויות זו בזו עד נואשות, רגש מכוער המורכב גם משנאה
וקנאה ואכזבה וכעס במסווה של רגש נעלה כל-כך? ואולי האהבה אינה
קיימת? ואולי היא רק יציר הדמיון, אשליה מתוקה שמתמוגגת לאחר
פרק זמן כלשהו לאבק השכחה הנעלם בין מיתרי הזמן?

הדלת נפתחת קמעה, ודמות גברית גבוה ולא מוכרת חודרת פנימה
בצעדים כבדים. כבדים בהרבה מאלה של יובל. לבה של יעל מתכווץ
בתוכה. הגבר מתקרב אליה, אפו ננעץ בין הסורגים והוא בוהה בה.
היא בוהה בו, שניהם בוהים אחד בשני ללא מילים, ללא קול, ללא
רחש אף לא הקל שבקלים. עיניהם ממוסמרות אחת לשניה.
"יעל? מה את עושה פה? למה את עושה את זה לעצמך? תברחי!" הוא
קורא לה בשקט. היא מביטה בו. "לברוח? איני יכולה. אני כלואה
כאן. כלואה ללא אפשרות לצאת".
"את יכולה לברוח. בוודאי שאת יכולה. פשוט קרעי מעצמך את
כבלייך, פתחי את הדלת ותצאי".
"אני לא יכולה... לא יכולה... זה קשה מידי", היא ממלמלת.
"את יכולה", הוא אומר ברכות. הוא פותח את הדלת. "הנה, פתחתי את
השער, עכשיו זה רק תלוי בך אם את רוצה לצאת או לא".
הוא מביט בה. עיניו מלאות כל-כך רגש, מלאות הבטחות, מביעות
בטחון, חיבה כפי שלא חזתה בהם מזה זמן רב.
היא פוסעת מספר צעדים, עומדת זקופה בפתח הכלוב, אזיקיה משקשקים
עם כל תנודה, והיא בוהה בו, בוהה ביציאה.
האם אכן זה קל כל-כך לברוח? האם היציאה היא כה פשוטה? היכן
המלכוד?
היא מהססת. נמלכת בדעתה אם לצאת לחופשי ואם לאו.
הגבר הצעיר מתרחק צעד קטן לאחור, ומושיט את ידו. היא מרימה ידה
בחולשה, מרימה אותה מעל לכף ידו, מהססת האם לבטוח בו, האם
להניח את ידה בתוך ידו. ידה נופלת מטה, והוא סוגר עליה את כף
ידו, מוחץ אותה בין אצבעותיו. חמימותו עוברת אליה בבת אחת,
מציפה אותה באור בלתי נדלה, בשלוות נפש בתוכה לא הייתה מצויה
זה זמן רב. מן תחושת התעלות  בדרגים הגבוהים ביותר.
הם צועדים באיטיות החוצה. הגבר מרים פטיש כבד שהוציא מכיס
מעילו הארוך ועומד לפני מסדרון הזכוכית. הפטיש מתנגח בחוזקה
בזכוכית, נוגח בה פעם אחר פעם, עד שהמעטה הכבד נבקע ומתמסר
לראש הברזל, נכנע.
פיסות ורסיסי זכוכית נופלים מטה במטר מרהיב של קרני אור
צבעוניות המשתברות במאות אלפי גוונים אל תוך הזכוכיות וחוזרות
לכל עבר.
יעל מחייכת. זמן רב לא חייכה חיוך אמיתי, אך עם זאת תשוש
כל-כך.
הם יוצאים החוצה, פוסעים אל הדרור יד ביד, חבוקים.
"אתה המושיע שלי..." היא לוחשת אליו בעיניים כלות.
הוא מחייך אליה. "את המלאך שלי..."
מרחוק היא שומעת צעקות.
"יעל! יעל! תחזרי לפה תכף ומיד!" זה יובל.
רעידות חולפות בתחתית בטנה. זה הסוף. הוא רודף אותה. היא לעולם
לא תוכל להימלט, לא משנה מה.
הוא צועק אליה במלוא גרונו, אך היא מחליטה להיות אמיצה, כורכת
אצבעותיה סביב הגבר החזק שלצדה.
יובל החל מתחנן: "יעל! יעל! חזרי אליי... אני אשתנה, מבטיח!
אעשה הכל למענך, רק חזרי אליי! הוא לא טוב בשבילך, רק אני!
אני! זוכרת איך היה לנו טוב ביחד? איך דאגתי לך לכל אורך
הדרך?"
יעל עוצרת מלכת. עיניה החלו דומעות. הגבר שלצידה מביט בה ולוטף
שיערה. רגליה מושכות אותה הלאה, מושכות אותה לאחור. לבה נקרע
בתוכה. האם לנטוש אותו לאחר כל שעשה למענה? היא מביטה אל הגבר
שלצדה, והוא מחייך אליה בהבנה, בחיזוק. היא מעיפה מבט אחרון
לאחור, רואה את יובל מתמוטט על האדמה היבשה והבקועה, האזיקים
בידו עם השרשרת.
היא מחייכת והם כבר נעלמים אל תוך האופק, בדיוק כמו
בחלומותיה.
"תודה..." היא אומרת, עיניה נוצצות אל מול השמש השוקעת
מאחוריה.
"אין בעד מה, יפה שלי..." הוא נושק לשיערה.
הוא מסובב אותה אליו, ומביט עמוק אל תוך עיניה, אל שפתיה
הרוטטות, גופה רועד בתוך ידיו כמו גוזל חסר ישע המפרפר בין
אצבעותיו של ילד שתפס אותו.
שפתיו קרבות לשפתיה, נושקות לה נשיקה של רוך ותשוקה שמזמן לא
חשה. ראשו מתרחק ממנה, אצבעותיו סרות מגרונה.
היא מרגישה מוזר, מן תחושה מוכרת.
היא מביטה מטה ורואה שהגבר שלידה תוקע את סוגר השרשרת בלולאה
שעל הקולר לצווארה.
לבה רוטט בתוכה.
"אל תדאגי, אני אשמור עלייך..." הוא אומר וצועד קדימה, מושך
אותה כנועה מאחוריו, משתרכת ללא משקל כנוצה העפה ברוח.