חזרתי.

ממסע מפרך של פחות מחודש, חזרתי שלם ובטוח עם עצמי. אף בן אדם
לא מסוגל לפגוע בי. אף בן אדם לא מסוגל לעשות לי שום דבר רע.
אני התעליתי מעבר לאני הכי עליון שהגעתי עליו. החכמים קוראים
לזה נירוונה, אני קורא לזה המצב הטבעי.
המצב הטבעי של מי, תשאלו?
המצב הטבעי שלי. גם שלכם, אבל בעיקר שלי.
לא נולדתי בשביל לבכות. לא נולדתי בשביל להטביע את עצמי
במעיינות חמים בלב אזור הסוואנה.  עצם הולדתי מבשר בשורות
טובות. לי, לכם וגם לעולם. כן, אני יודע שזה נשמע קצת נדוש,
הרבה אפילו, אבל גם את המסעים הארוכים ביותר מתחילים באריזת
ציוד... במיוחד אצלי, שהמטרה היא הדרך, לא היעד.

אז, האמת, שבאתי לספר לכם את כל ההרפתקות שעברתי, אבל רובן
נדושות. את רובן, עברו נסיכים לפני. על רובן, כתבו אנשים
מוכשרים ממני אבל, מעטים האנשים שהצליחו להפוך למלכים. ואני לא
מדבר על כאלה שיושבים בארמון וסופרים זבובים. אני מדבר על
מלכים שעושים מה שהם רוצים, מתי שהם רוצים. אני מדבר על אנשים
כה מלכותיים, עד שכל משאלת לב קטנה שלהם נענית על ידי היקום
עצמו.

התהלכתי בשבילים שנפש אדם טרם דרכה בהם ועלזתי כמו זוג סנוניות
בתקופת החיזור. כל חיה ויצור שפגשתי בדרכי, מעלוקות ענק מוצצות
דם ועד גורי דובים חמודים להפליא, הפליאו אותי. כה נפלאה
הבריאה, חשבתי, עד כי לא יתכן כי הכל הוא מעשה ידיו של אחד.  

התחלתי בחיפוש אחר תשובות.

הלבטים העצמיים שהיו לי טרם צאתי לטיול היו עצומים.
מצד אחד, היה את המשפחה, שהפצירה בי להישאר, ומצד שני, היו את
החברים שעשו כל שביכולתם על מנת למנוע ממני מלסכן את עצמי
בצורה לא הכרחית.
המסע שרציתי לצאת אליו, היה יותר רוחני מאשר פיזי. רציתי להכיר
את עצמי במצבים בהם לא אמצא את עצמי בדרך כלל. רציתי למצוא את
עצמי מתהלך ערום כביום היוולדי, מוקף בעצים וצמחים, חרקים,
זוחלים ושאר מיני חיות. רציתי לפגוש את הסכנה, פנים אל פנים,
ולצחוק. רציתי להתגרות במוות עצמו. רציתי להתגרות בחיים, אך
יותר מכל, רציתי להתגרות בעצמי. לדחוף את עצמי עד גבולות
היכולות האנושיים. להגיע רחוק יותר משהגעתי עד אותו יום, טרם
צאתי למסע.

לא העליתי על הדעת את האפשרות שאותה אהבה תחזור. ועוד בהתראה
כה קצרה, בעוצמה כה גדולה. אותה אהבה, נסיכה אחרת.
סליחה, לא אותה אהבה. אין אהבות דומות. חלק אוהבים יותר, חלק
פחות. אין אהבות דומות, חלק מלאות רגשות קיצוניים של קנאה
ורכושנות, חלק אדישות. אין אהבות דומות, חלק מהולות בהערצה
חסרת תקדים, וחלק לא.

אין אהבות דומות.

אבל זו לא הייתה מטרת החיפוש גם ככה.
מטרת החיפוש היא הדרך. לגלות כל שביכולתי על עצמי ועל אחרים.
להיכנס ערום לבריכת מים כאשר כל המי ומי של החיות מגיעים.
משפני סלע ועד לטאות גדולות. להגיע ממקום למקום זו הדרך.
המטרה היא ההליכה עצמה.
כמו שאמרתי וחזרתי, אין אהבות דומות, אבל יש אהבות מוזרות.
מוזרות כמובן, מהבחינה הטובה ביותר שלהן. מוזרות כלומר להסתכל
על מישהי במבט ראשון ולחשוב וואו. מוזרות כלומר לערוך עם מישהי
שיחה אפלטונית לחלוטין בת ארבע שעות שבסיומה היא פשוט מבקשת
ברוך 'נשקני'.

יש לי עקרונות מאוד ברורים.

תמיד חשבתי שבתור נסיך, חלה עלי החובה לעמוד מאחורי האמונות
שלי. תמיד ידעתי שלפני הכתרתי למלך יערך לי מבחן.  תמיד ידעתי
שאני אעבור את אותו מבחן, פשוט אף פעם לא חשבתי שהוא יהיה כה
קשה.
לא מבחן פיזי.
מבחן מנטלי במלוא מובן המילה. לדחוף את הגבולות הרגשיים שלי עד
הקצה, להרגיש שאני לא יכול עוד, ולדחוף עוד קצת.  לנסות להתרגל
לדרך החדשה. דחפתי את הגבולות עוד ועוד, מנסה להרחיק לכת יותר
מכל המוכר לי.  

הגעתי לגבולות חדשים.

כל דבר שרציתי, קיבלתי. בלי 'אבל' ובלי שאלות. ברוב המקרים לא
הייתי צריך אפילו לדבר, או לעשות סימן כלשהו לרצון. חשבתי
שהייתי רוצה לראות את אותו שפן מקרוב, והנה, הוא החל לחטט
בשקית הזבל הקשורה לתרמיל, מרחק הושטת יד ממני.  
הושטתי יד.
הוא לא זז. לשניה, היינו שנינו אחד. אני והשפן, אני והטבע. אני
והיקום. ואז, בחיוך שובבי וחשיפת שיניים חמודה להפליא, התחיל
להתרוצץ סביבי, מקווה לשעשע אותי. זרקתי לו פיסת ירק. השפן
הסתכל בירק, הסתכל בי, הסתכל בירק, חכך בידיו והתחיל לזלול.
זמן רב עבר מאז שמע הטבע צחוק רם כמו שלי. צחוק מתגלגל שבוודאי
הגיע לממלכות הרחוקות ביותר. לאחר מספר דקות נרגעתי ופקחתי את
עיני, מנגב את הדמעות שזלגו.  
נדהמתי.
האזור סביבי שרץ שפני סלע. גורים, בוגרים, כולם התכנסו על מנת
לחזות במחזה המוזר של יצור מוזר שפורץ בצחוק פראי. לרגע, נדמה
היה כי גם הם צוחקים ולאחר מכן הכל נדם.  
החיים המשיכו במסלולם, כמו גם השפנים. לי יש מסלול אחר להמשיך
בו.

אף פעם לא חשתי קנאה.

לפחות לא קנאה במובן הרכושני של המילה. תמיד ידעתי לחלוק,
ואפילו בגן, למרות שהייתה לי עדיפות כנסיך, חלקתי את הצעצועים
הכי טובים שלי.

תמיד אהבתי צעצועים, דרך אגב.
כרכרות מפוארות מעולם לא עשו לי את זה. מאז ומתמיד העדפתי אוכף
קל עם חריטה מיוחדת וסוס חסון.  רצוי שחור, עדיף עם כתם לבן
בודד. מעולם לא אהבתי את המטה של אבא, שאיתו היה מתהלך ברחבי
הגנים ומחלק הוראות. העדפה ברורה הייתה לי כלפי אותן חרבות
מצועצעות שעבר זמנן. מקושטות בציורים מרהיבים ונדנן שזור משי.
מעולם לא חשקתי בקשר רציני וממוסד.  הנישואים, לטעמי, הם חלק
מיותר בחיים של כל אזרח, חלק אשר ניתן, ואף רצוי לוותר עליו
למען יחסים חופשיים. יחסים בהם אף אחד מבני הזוג לא מרגיש קנאה
ורכושנות כלפי השני. יחסים בהם ההחלטה להיות חופשיים היא
אמיתית וכנה. באותם יחסים, כך הרגשתי, אוכל לבטא את עצמי בצורה
מושלמת. ליהנות מכל העולמות. לאכול עוגה, ומיד אחריה לקבל עוד
אחת. במין רצף קוסמי שמאפשר לכל המין האנושי לחיות ביחד.

תמיד פחדתי ממבחנים.

אפילו מבחן החרבות, בו הצטיינתי, נערך בחסיון, אפילו מבלי
ידיעתי. את האפשרות לעבור את כל המבחנים ללא מורא וללא היסוס
יש לי. בצעירותי, נאמר לאבי שאגדל להיות מלך גדול. נאמר לו
שאשלוט מדרומו של העולם ועד צפונו. לא יישאר מחוז בו לא אהלך
ואעורר יראת כבוד כלפי האימפריה. מאז, הוטף לי ללמוד ולעבוד
קשה יותר ויותר על מנת להגשים את הנבואה. בצר לו, ראה אבי כי
מעדיף אני משחקים וצעצועים, ולכן שכר את הטובים במורים שיחנכו
אותי. אך, כנראה עקב המאמץ שהשקיע, הביא אבי להתמוטטות אותו
נבואה. ומהילד גאון שניסה לגדל, הפכתי לנסיך פורק עול. לא
בוגר, לא מבוגר. פורק עול.  
האמנתי בכל ליבי בזכותי, ובחובתי, לעשות כל שעולה על רוחי. וכך
עשיתי.
אבל המבחנים, תמיד נשארו תזכורת מרה לימים בהם ניסה אבי המלך
ללמד אותי בטון של אדם יודע כל. לא עזרו תחנוני שהגיעו מיים עד
נפש ושאיני יכול לקרוא עוד עמוד ולפתור עוד חידה, הייתי צריך
להגשים את הנבואה, שבינתיים התנפצה ככדור שברירי של בדולח.

ניצחתי.

עמדתי בעקרונותיי. נבחנתי, והצלחתי מעבר למצופה. הרבה מעבר
למצופה. אושרה של הבוחנת היה מדהים. אפשר בקלות היה לחשוב כי
זו היא נסיכה הזוכה בידו של אהוב ליבה. האמת, שהיא זכתה
בידו... בידי, זאת אומרת. אבל אני נשברתי. בלי להגיד לה,
חלילה, אבל נשברתי. עקרונותיי חזקים ממני, ונפשי חלשה מרצוני
אבל עברתי. הוכתרתי למלוכה. אני מלך.

הכס לא נוח.

קשה ומציק.
אף פעם לא חיבבתי כובעים, גם מקלות לא. פשוט אין בהם צורך.  גם
כירכרות. סתם מכבידות על הסוסים ומונעות מהם מלהגיע למהירות
המקסימלית לה הם מסוגלים.  
מאז שהומלכתי, חברי והורי נמצאים מאחורי, מגבים אותי בכל
החלטה, ואותו בז מלכותי נעלם.  
חבל, דווקא חסר לי מישהו שיהיה לצידי.

- חמלה היא אהבה מושלמת ובלתי תלויה לכל אדם חיה או חפץ. אהבה
בלתי תלויה אומרת שאתה לא מפסיק לאהוב מישהו בגלל מעשיו: אתה
אוהב אותו עם כל חולשותיו, ואתה לא ממהר להשליך את החולשות שלו
על החיים שלך.

(הדלאי לאמה)