האמת, בפעם האחרונה עזב הנסיך את ביתי מותיר אותי להרהר לבדי
בכל מה שנגלה לי. האם יתכן כי נסיכה אמיתית תפגע ככה בנסיכה?
האם יתכן כי אדם כלשהו מסוגל להיות כה עין ונורא? כה בוגדני
ושפל?
אין לי ספק, כי אדם כזה יכול להתקיים רק באגדות עצמן. במציאות,
אין אנשים שפלים מלאים תככים ורוע. במציאות, אין רשעים מרושעים
אשר מבלים ימים כלילות בתכנון מעשים עלובים.  במציאות, אין
אנשים עלובים עד כדי כך.

מה שכן יש במציאות זה נסיכים.
נסיכים, מלכים, דרקונים, נסיכות ואהבה עד בלי סוף. כל אלו
קיימים במציאות. כל אלו ניתנים  להשגה. ואף אדם אינו מספיק שפל
על מנת להרוס אהבה אמיתית. אף אדם אינו מספיק שפל בשביל לבגוד
בגידה אמיתית. אף אדם אינו כמו הנסיכה באגדה.

הבזק של מערה חשוכה הכה בי לרגע אך לאחר מכן, המשכתי להתבונן
בעולמי המלהיב והמרתק.
אני כן נסיך. אומנם איני בלתי פגיע אבל זה אך בגלל התום האופף
אותי. אותו תום המגן עלי מפני רגשות לא סימפטיים. אותו טוהר
המהווה מין חציצה ביני לבין העולם. אני אומנם לא מלך, אבל אני
נסיך.

נסיך בעל משאבים נפשיים בלתי מוגבלים. נסיך בעל משאבים כללים
בלתי מוגבלים. חברים בלתי מוגבלים. אהבה בלתי מוגבלת. לא כולם
כמוני. לא כולם מסוגלים לאהוב בתמימות... ובצדק!
אהבתי ללא גבול. אהבתי ללא קנאה. אהבתי ללא חשד וללא פחד ותראו
מה קרה?! הכל התפוצץ בימים מספר. מן המסע שלי חזרתי חבול
מחבלות שגרמה לי נסיכתי. או שמה אומר נסיכתי לשעבר.   אף נסיכה
אמיתית לא יכולה לפגוע בנסיך אמיתי. ישנה יותר מדיי אהבה
ביניהם. אף נסיכה אמיתית לא יכולה לחשוד בנסיך אמיתי שכן, התום
והטוהר נגלה מייד לעיניהן של בנות מלכות. הבנתי כי עוד לפני
שמסעי החל, השתחררתי מכבלותי. עוד לפני שמסעי החל, השתחררתי
מהפחד הגדול ביותר שלי. עוד לפני שמסעי החל, התמלאתי בכוח
ממקור בלתי ידוע... התמלאתי כוח מעצמי...

התמלאתי חששות כבדים.
מה יהיה אם זו לא המציאות? מה יקרה אם אתעורר בעוד רגעים מספר
מוקף חולדות ושלדים? מה יקרה אם יתפוס הדרקון את מקומי? מה
יקרה אם אתמלא שנאה וכעס?!

הפסקתי לחשוב על כך.

חשבתי כי אין לי על מה להצטער... בינתיים, רואה אני מחזות
מדהימים ביופיים. מעיינות מתוקים וברכות מים חמות. נימפות
מפזזות ערומות על החופים הלבנים. ציפורי דרור שרות וממלאות
אותי בשמחתן על עצם קיומן. למוריי כבר נסלח. לחבריי כבר נסלח.
להוריי וליועצי כבר נסלח. הכל נסלח ונשכח. רק דבר אחד נותר
בלתי פתור.

הנסיכה עודנה פגיעה.

תינוקה השטני מת זה מכבר והיא עודנה מתאבלת עליו... עודנה
מתאבלת על כך שידעתי את סודותיה.  עודנה מתאבלת כי לא תוכל
להחזיר את הגלגל לאחור.  
זה הזמן להרוג אותה. לנקום. התהילה תהיה שלנו!

לא!

השתקתי את קולי המשווע לנקם והחלפתי אותו בכל אחר. אותו קול
מוכר מעברי. אותו כל שיעץ לי לבקש את ידה של הנסיכה. אותו קול
שהפגיש אותי עם הנסיכה. אותו קול שגרם לי להמשיך לרוץ ולחיות.
יצר החיים.

אותו יצר ואותו קול גרמו לי לחוש פגיעות בעצמי. האם אנהג
כברברי ואנצל את פגיעותה של הנסיכה? האם אטיח בפניה את האמת
במטרה להאשים להעניש ולנקום בה?
אם כן, יהיה זה אך צודק...
כן. אך אני אתעלה מעל הרגשות האלה. לא אטיח את האמת בפניה, אלא
אגש אליה. במטרה להתנתק סופית מן אותה אהבה מאכזבת. לא אהבת
אמת הייתה זו, אלה אהבה מלאת חשדות וקנאות. אהבה מלאת
תככים...

ובכן, אצא למסע נוסף. הפעם, יהיה זה מסע קצר מתמיד אך יהיה זה
מסע קשה מתמיד שכן, במסעי זה אצטרך להתמודד עם עצמי. אצטרך
להתמודד עם רגשותיי. מצד אחד, אותה דחייה שאני חש בזמן שאני
חושב על העבר שלנו ביחד, מצד שני, אותה אהבה שעדיין שוכנת לה
שם ומצד שלישי, עלי להתמודד איתה. עלי להתמודד עם אותה אחת
שהסתירה ממני את האמת. שיקרה לי. עלי להתמודד עם הדבר אותו
אהבתי יותר מכל במשך זמן רב. עלי להתמודד עם הנסיכה.
מרחק פסיעה והגעתי לממלכה של הנסיכה.
כולם שם היו עסוקים בשלהם ולא טרחו אף להחזיר לי ברכת שלום
מנומסת. עכשיו הבנתי את שסירבו עיניי לראות כשבאתי לבקש את יד
הנסיכה. לא הייתי רצוי במקום זה. הייתי כאן אורח, וכך תוכנן
שיישאר. אדם כה טהור כמוני לא היה יכול להחזיק מעמד בעולם כה
שטחי ורדוד. עולם שבו מתקבלים הנסיכים על סמך אדרתם ופמלייתם
בלבד.

עליתי לחדרה של הנסיכה ומשרתת זקנה ומקומטת פתחה לי את הדלת.

הנסיכה ישבה שם, מברישה בפעם התשע מאות תשעים ותשעה את שערה.
היא עצרה שניה לפני שסירקה אותו שוב, בפעם האלף.
עיניי נפוחות מן המאמץ של העלייה במדרגות ועיניה מקרינות
בלבול.
"מדוע הגעת?" היא שואלת
המחשבות מתרוצצות בראשי. מצד אחד, הרצון לזנק כחיה פצועה ומצד
שני הרצון לאהוב.
"שיקרת לי", אמרתי ויצאתי מן החדר.

לא הייתי מסוגל להמשיך בשיחה.
הרגשתי כלוא. הרגשתי כועס. נכנסתי חזרה לחדרה של הנסיכה.

"באתי הנה בפעם האחרונה על מנת שתקשיבי לדבריי", אמרתי, מפנה
את מבטי אליה, "באתי לכאן על מנת להודיעך כי דרכינו אינן
מצטלבות יותר.  אינך כליל השלמות שהיית. לידת הדרקון פגעה בך
קשות והתום עזב את גופך".
הנסיכה שתקה וקיבלה עליה את גזר הדין.
"לא אוכל להמשיך להתראות איתך עכשיו, כשאני יודע כי האמונה
עליה התבסס עולמי, האמונה שאת מושלמת, אותה אמונה כבר לא קיימת
בי. אינני סומך עליך שתגני עלי מפני דרקונים. אינני סומך עליך
שתגני עלי מפני שקרים. אינני סומך על אהבתנו יותר".
- "אבל..." אמרה הנסיכה, "אינך מבין. לא התכוונתי." אמרה,
וחזרה למבט המצועף והחולמני שהיה לה בתחילת השיחה.
"לא. את אינך מבינה. איבדתי כל אמון והערכה אלייך. אומנם ישנם
אנשים המסוגלים להסוות את מצפונם שכן, הוא קטן מדיי מכדי
שישימו אליו לב אך לא אני. לא אוכל להמשיך להתרועע איתך כמו לא
קרה כלום."
- "אני מבינה", אמרה הנסיכה, ונצנוץ החל להיווצר בזווית עיניה.
"גם אני לא הייתי מסוגלת לתת הזדמנות שניה... גם אני לא הייתי
מסוגלת לסלוח ולשכוח..."

ליבי החל להימחץ למראה אותה נסיכה מדברת. כל הכעס שחשתי התפוגג
מעצמו. נעלם. וכאילו נוסף על כל זאת, ההזדמנות השניה... זאת
שהתחייבתי לתת בתוקף היותי נסיך, אותה הזדמנות שניה לא ניתנה
לנסיכה.

"את צודקת", אמרתי, "לכל אדם מגיעה הזדמנות שניה".
- "באמת?!" ענתה הנסיכה, מופתעת.
"אכן כן", עניתי, "הכל נסלח ונשכח".

יצאתי מחדרה של הנסיכה וחזרתי לממלכתי.
שוב, אני יוצא למסע ארוך וקשה. מסע מפרך.

בדרכי אריות ונמרים אך גם חיות פחות אצילות כגון חולדות
ונחשים. למרות הכל, אני אסיים את המסע. אני אחזור הביתה בשלום,
או לא אחזור בכלל. מה שבטוח, לא אפסיק ולא אהיה מוכן להיכשל
במשימתי.

אומנם, אני כן פגיע. ואומנם כבר נפגעתי אך לא אתן לזוטות מעיין
אלו להטריד את מנוחתי. חבריי עומדים לצידי והוריי תומכים בי
מאחורה. אך הגדיל ביותר לעשות הבז המלכותי, כאשר התיישב על
כתפי, מעניק לי מכוחו.

אז, אדיוס חברה. אני זזתי לעולם רחוק ולא מוכר.  

הלכתי לטייל בשבילים רחוקים, להתנסות בדברים חדשים. להיבחן על
ידי גאיה עצמה ולחזור. שלם עם עצמי.

- מה שקרה פעם אחת, לא יקרה פעם שניה.
               מה שקרה פעם שניה, יקרה גם פעם שלישית.
                                                           
  (פתגם ערבי)