"יש רופא בקהל? שמישהו יזמין אמבולנס!"
צעק עופר בקולי קולות שעה שיגאל שכב לו על רצפת האולפן הקרה
ופרפר...
"אני רופא", אמר עמוס וניגש לעבר הגוף ששכב חסר הכרה על הרצפה.

"אז מה יגאל? עוד פעם אתה מנסה להצחיק בכוח?" שאל עמוס.
יגאל לא ענה.
"טוב רבותיי! אין לי ברירה אחרת חוץ מלהכריז על מותו,
כן - הוא מת". "איזה מין רופא אתה בכלל?" שאל עופר.
"הרי בכלל לא בדקת אותו!"
"האמת היא שאני בכלל ווטרינר", ענה עמוס.
"אבל לא חשבתי שהוא באמת איבד הכרה, הייתי בטוח לגמרי
שהוא מותח אותנו".

שנים לאחר מכן אנשים ידברו על אותו יום, אין אחד שלא זוכר מה
עשה באותו היום - היום בו מת יגאל שילון.

על המצבה הם כתבו: "כאן קבורים: האיש, המצלמה והסיגר - חייך -
אכלת אותה".
יצפאן הגיע להלוויה כולו מתוסכל, בדיוק הודיעו לו ששוב התבטלה
העונה המאה ועשרים של תכניתו, "חברת כבלים מחורבנת", הוא סינן
והזיל דמעה חרישית שזלגה לה בין העדשות הכהות של משקפיו, "מי
צריך אותם בכלל?"

"בצער רב, אנו מודיעים על פטירתו של יגאל שילון", נכתב בכותרות
העיתונים, הציבור לא האמין, אולי זו הסיבה שבגללה הגיעו
להלוויה רק משפחתו הקרובה ויצפאן. ההלוויה הסתיימה. יצפאן מיהר
למכונית הוולבו החדשה שלו ונסע משם במהירות.

יגאל זכר שראה אור לבן ובוהק באותה שעה בה עלתה רוחו לשמיים,
הוא ריחף בעדינות מעלה ומעלה, תחושה שלא הכיר קודם בעקבות כובד
משקלו. למעלה, בשמים, ראה דרך ארוכה שהתפצלה בסופה לשתי דרכים
שכל אחת מהן הובילה לשער אחר. הוא בחר באחת הדרכים ופסע בה עד
שהגיע לשער והצליח לקרוא את הכתב הבוהק במרכזו: "גיהינום -
הכניסה למורשים בלבד".
"זאת לא הדרך שלי, בטוח לגמרי", הוא אמר לעצמו וחזר על עקבותיו
לדרך השנייה. כאשר הגיע לשער וקרא את השלט חיוך התפשט על פניו:
"גן עדן  - כניסה לבעלי סיווג מתאים".

הוא פסע מבעד לדלת והופתע למצוא את עצמו במשרד שהזכיר באופן
מפחיד למדיי את משרד עורכי הדין שביקר בו לפני כ-3 שנים בעקבות
אותה תביעה משפטית על המתיחה שלא הצליחה. קירות בצבע אפור דהוי
וים של דלתות שנמשכו לאורך המסדרון לא גרמו לו להרגיש טוב
יותר. השילוט בקצה המסדרון הפנה אותו לשמאל על מנת להגיע
לקבלה, יגאל המשיך בעקבות השילוט.

כשהגיע לקבלה, ראה יגאל עשרות בחורות ובחורים צעירים שותים להם
בעמידה קפה של 'ארומה', יגאל לקח מספר והמתין לתורו.

"מס' 554 מתבקש להגיע לקבלה", יגאל קם מכיסאו ופסע קדימה, הוא
לא זכר כמה זמן חיכה. הפקיד בצידו השני של הדלפק חייך אליו
והתחיל לדבר בלטינית.
"עברית, אני מדבר עברית", צעק יגאל. הפקיד עצר לשנייה את שטף
דיבורו ואז המשיך, הפעם בעברית: "סלח נא לי מר שילון, אנחנו לא
רגילים לאורחים רמי מעלה כמוך, אז, מה מביא אותך אלינו היום?"
"אני מניח שאני מת", ענה יגאל. "מה בשם כל השדים והרוחות גרם
לך לחשוב דבר כזה?" שאל הפקיד.
"אני יודע? אולי העובדה שיש כאן מאחוריך בערך 20 מלאכים עם
הילות וכנפיים וכל העסק הזה".
"נו באמת יגאל, מי כמוך צריך לדעת שהכל זה סתם אביזרים, אנחנו
שוכרים אותם תמורת עשרים ואחת שקל לחודש, שכר טרחה, הם עורכי
דין שלא הצליחו למצוא עבודה בשוק הפרטי - הם לא באמת מלאכים",
אמר הפקיד. "בכל אופן", המשיך הפקיד, "הבאנו אותך לכאן היום כי
יש לנו הצעה עסקית עבורך, כן, שמעת נכון! הצעה עסקית. לאלוהים
יש יום הולדת עוד שבוע וכבר נמאס לנו מהמתנות השגרתיות האלה,
החלטנו לעשות לו משהו מיוחד, אנחנו רוצים למתוח אותו קצת, אבל
בצורה שהוא לא ישכח, מה אתה אומר? אתה איתנו  בקטע הזה?"
יגאל הסכים. התכנית הייתה פשוטה, גבריאל, ככה קראו לפקיד, כפי
שיגאל הספיק ללמוד, גילה שלאלוהים יש קראש לא קטן על איזו
פקידה בלונדינית בשם מירי, באמת חמודה, חשב לעצמו יגאל כשראה
את תמונתה. הבעיה של אלוהים הייתה שמאז המסע האחרון שלו להודו
הוא הפך פתאום לבעל עקרונות. הפריעה לו העובדה שמירי נשואה
ולכן הוא לא עשה כלום בקשר לזה. התכנון המקורי של גבריאל היה
לשלוח 30 חשפניות לסוויטה של אלוהים שייגמרו את העסק, זה וקצת
וודקה אמורים לעשות את העבודה. ליגאל היו תכניות אחרות. לפי
בקשתו, הזמין גבריאל 12 מצלמות זעירות. יגאל התקין אותן
בעדינות בין הקירות במשרד.

כששאל יגאל איפה אלוהים ואיך יכול להיות שהוא אף פעם לא במשרד,
ענה לו גבריאל שאלוהים נמצא בנופש השנתי של עובדי המשרד
באיביזה, חופשה מתוכננת היטב מטעם איגוד הפועלים ובעלי העסקים
בשמים. כשהיה המשרד מוכן ועמוס בציוד הקלטה דיגיטאלי הסתתר
יגאל באחת הפינות בחדר והמתין.

מירי קיבלה לביתה הזמנה שקראה לה לבוא לראיון מיוחד אצל אלוהים
לקראת קידום מטורף בתפקיד שלה, מפקידה פשוטה בקומת הקרקע של
המשרד, הוצע לה לבוא ולהתראיין אצל אלוהים להזדמנות לזכות
במשרת הקופירייטרית אותה רצתה כל כך הרבה, לאלוהים לא היה
מושג. הוא בדיוק חזר מהחופשה כולו שזוף ומבסוט מהחיים, נכנס
למשרדו, הניח רגל אחת על השולחן, הצית לעצמו סיגר קובני והקשיב
לשיר שהרדיו ניגן.

דלת המשרד נפתחה, הסיגר כמעט ונשמט מפיו של אלוהים כשנערת
חלומותיו, מירי, נכנסה פנימה במחשוף שיכל להכיל את חציו השמאלי
של כדור הארץ. "וואו, בלונדה, אני יכול לעזור לך?" שאל אלוהים.
מירי חייכה אליו את החיוך היפה ביותר שבחורה כמוה יכולה להעניק
לבחור והמיסה אותו סופית: "באתי לראיון, בוס". אלוהים לא זכר
שקבע לעצמו בלו"ז ראיונות עבודה, אבל הסכים לחרוג מהנוהל בשביל
חתיכונת כמו מירי.

לאחר מספר שאלות ענייניות על דרישות התפקיד, תקציבים ותקנים
אפשריים, פנה אלוהים לנושא שבאמת עניין אותו: "נו, אז מה שלום
יוסי בעלך?" "מי?" שאלה מירי. היא לא זכרה שאיי פעם הייתה
נשואה. כשענתה לאלוהים שמעולם לא היה לה בעל, הוא היה קצת
מופתע, אבל חשב לעצמו שמה שהיא לא יודעת, בטח לא יזיק לה.
יגאל, בצידו השמאלי של המשרד, צחקק להנאתו. כל נושא החטיפה
ומחיקת הזיכרון היה, אמנם, רעיון של גבריאל, אבל הוא זה שדאג
לפרטים הטכניים. אלוהים שלח את ידו השמאלית וליטף את ירכה של
מירי. מירי רק חייכה אליו ונתנה לו להמשיך. כעבור מס' דקות של
משחק מקדים הם כבר היו בעיצומו של מין סוער. יגאל חייך לעצמו
בידיעה שהכל מצולם ומוקלט.

"נו? אז מה אתה אומר על ההפתעה שארגנו לך?" שאל גבריאל את
אלוהים בשעה שהקלטת מאותו אירוע הוקרנה באולם הקולנוע הפרטי
השייך למשרד. אלוהים הסמיק. נבוך משהו הוא פתח ואמר: "גבריאל,
יא קקה, איך עשית לי דבר כזה? בעצם, היא הייתה אחלה זיון אתה
גבר גבר, צ'פר את עצמך ביום חופש". גבריאל חייך. "האמת היא
שהתודה האמיתית מגיעה ליגאל", אמר גבריאל, "בלעדיו כל זה לא
היה יוצא לפועל". יגאל יצא מפינת המשרד כשסיגר בפיו: " חייך,
אכלת אותה!"

"אני לא מאמין, יגאל שילון!" צחק אלוהים.
"מתיי הספקת להגיע אלינו?"
"גבריאל הזמין אותי", ענה יגאל.
"גם לי יש כמה טריקים משלי בשרוול", אמר אלוהים.
"רוצה לראות?" "בוודאי", ענה יגאל. אלוהים הניף את ידו השמאלית
למעלה ואז הוריד אותה בחבטה על השולחן במשרדו. יגאל הופתע
למצוא את עצמו נופל עוד ועוד לתוך הים שנפער מתחתיו בין
העננים.
הוא החל לטבוע כשלפתע דג גדול בלע אותו. בתוך מעי הדג פגש יגאל
ביונה, שהיה עסוק בלנצח את עצמו בשש בש. הם פתחו בטורניר ולאחר
שיונה קרע לו את הצורה 6 פעמים במארס תורכי, פרש יגאל והלך
לנסות לישון קצת. בדיוק כשנרדם פלט הדג את שניהם. יגאל מצא את
עצמו שוב במשרד מול אלוהים.
"היה טוב לא? אין על פעלולי מצלמה".
"אבל, אבל..." ניסה יגאל לומר. "ואין לך מה לדאוג בקשר לג'וני,
הוא כל הזמן נהנה לחזור לסצנה ההיא עם הדג.
יאללה, תתיישב כאן לידי בכיסא הכבוד ותהנה מהמופע", אמר
אלוהים. באותה שנייה נכנסה מירי למשרד. אלוהים הביט בה מבט אחד
וצרח: "הוא לא שלי!" "הוא כן", ענתה לו מירי, "יש לי בשורות
בשבילך בוס, אתה עומד להיות אבא".
"אבל מירי, את יודעת שאין לי מושג איך לגדל ילדים, חוץ מזה אני
לא מסתדר איתם ולא רוצה אותם, אני מסיר את האחריות שלי מהדבר
הזה כולו שלך". "טיפוסי, כמו כל הגברים, טיפה אחריות ואתה נעלם
אה? ושום מירי בשבילך אדוני, אני לא יודעת אם אתה בכלל זוכר
אבל השם שלי הוא מריים ולא אתה, ולא אף אחד אחר, לא תקצרו
אותו ככה סתם, בכלל פשוט נמאס לי ממך, דיי נשבר לי, אתה לא
רוצה לקחת אחריות? באמת חבל, פעם הבאה תשתמש באמצעי מניעה,
שמוק!" היא עזבה את החדר בטריקת דלת.
אלוהים, גבריאל ויגאל רק עמדו ובהו זה בזה. "מה עשית?" שאל
אלוהים בבהלה את יגאל. "בגללך הילד הזה שלה, שלי, יגדל בלי אבא
ראוי". "אני? לא עשיתי כלום! אז קצת העלמנו את יוסי בעלה
ונעלנו אותו בתוך מחסן נטוש ליד המזח וגרמנו לה לשכוח ממנו
בעזרת היפנוזה וקצת טיפול תרופתי, אתה זה שהכנסת אותה להריון
ובכלל, כל הקטע הזה לא אמור לקחת משהו כמו תשעה חודשים?" צעק
יגאל. "ידעתם שאני אתפתה ולא היה אכפת לכם בכלל, ובקשר לתשעה
חודשים, אתה שוכח שרוח הקודש זורמת במירי עכשיו כאילו אין מחר,
זה קצת מזרז את העניינים", ענה אלוהים.
האל הבין שאין לו ברירה, בנס פלאי הוא שחרר את יוסי, יוסף
בשבילכם, מכלאו והעניק לו ולמרים את התודעה שהם אוהבים אחד את
השנייה. מרים הדחיקה את מעשה הבגידה ומעולם לא ספרה ליוסי על
אותו אירוע. כעבור שבוע נולד להם בן. הם קראו לו יהושע.
כל אותו הזמן המשיך יגאל להתאמן בשש בש מול עובדי המשרד,
גם הם קרעו אותו, הוא לא הבין למה.
לאלוהים יש חוש הומור מוזר, חשב לעצמו יגאל.
"לא אין לי!" ענה לו אלוהים. "אתה שוכח שאני יודע הכל נכון?"
"אררר... תפסיק כבר לרגל אחריי, אלוהים אדירים!" צעק יגאל.
"אין ספק שאני גדול", קרץ לו אלוהים.
"יגאל, יש משהו אחד שאתה לא יודע", אמר לו אלוהים וחייך.
יגאל, באדישות ראויה לשמה, רק הצית לעצמו עוד אחד מאותם
סיגרים שגזל מהאוסף הפרטי של אלוהים.
"נו, מה אני לא יודע?" שאל יגאל.
"מה שאתה לא יודע, יגאל יקירי, הוא שגבריאל שלנו, כן כן,
גבריאל שכולנו למדנו להכיר ולאהוב הוא בעצם מושון -
קבלו אותו במחיאות כפיים סוערות!" גבריאל נכנס פנימה לחדר ובבת
אחת קרע מעליו את המסכה שעד לפני שניות אחדות הייתה פניו.
לפני יגאל ניצב לא אחר מאשר מושון. יגאל היה המום.
"אבל... אבל.... אבל... אם זה מושון, אז זה אומר שאתה לא אחר
מאשר..." "חייך - אכלת אותה!" ענה לו יהודה ברקן והוריד את
המסכה.
"אז, אתה לא באמת אלוהים? ואני לא באמת מת נכון יהודה?"
שאל יגאל. "מה אתה דפוק? ברור שאני אלוהים, פשוט היה חסר לנו
קצת רייטינג ולמושון היה משעמם כאן למעלה, כמה פעמים הוא יכול
להפסיד לי בשש בש ולראות מרתונים של 'אבא גנוב', 'צ'רלי וחצי'
ו'נשיקה במצח'? היה לנו משעמם אז הקפצנו אותך. דרך אגב, הקהל
משוגע על זה". אמר יהודה. יגאל התיישב בפינת החדר, כולו המום
והתחיל לבכות. אלוהים החליט להתעשת, לקח את המצב בידיים, קיפל
אותו לצורה של ברבור והשיט אותו על המים. יגאל לא הבין מה קרה.
המים כיסו את הברבור והוא נעלם בתוך שלולית קטנה שהתכווצה
לטיפת מים אחת בודדה. הטיפה נעלמה. כעבור שניות אחדות ראה
יגאל, בעודו מוקף מים מכל עבר, גלגל עין ענקי - דמעה, הוא
הבין.
יגאל, לכוד בדמעה, זלג חרישית בין עדשות משקפיו הכהות של
יצפאן, הדמעה ויגאל בתוכה, התנפצה על המצבה. לפני שנעלם סופית
עוד הספיק לקרוא את הכתב על האבן הלבנה:
"כאן קבורים: האיש, המצלמה והסיגר - חייך - אכלת אותה".
הוא חייך לעצמו ונעלם.