על ערש דווי לחשה האהבה
מילים מפי אל תוך כרית,
בתקווה שתבין עד כמה
אני מאמינה במה שאני אומרת:
"מרוב שאנשים עיוורים
יותר הם אינם רואים
מה שכל כך קרוב
סליחה, לא עיוורים, אטומים.
מרוב שפגעתי באמונתם של רבים
הם פשוט כבר לא מאמינים.
אני התאבדתי,
בלי לשים לב.
הרגתי את עצמי לאט,
דור אחר דור.
שן תחת שן.
שקל אחר שקל.
עין תחת עין.
צעד אחר צעד."
כלום. האהבה יודעת יותר ממני.
יש לה יותר נסיון.
ניסיתי להתווכח, להתנגד.
"תהיי חזקה"
אבל כלום.
חלק מת.
חלק ממך, חלק ממני.
צריך שניים לטנגו לא?
ככה הבנתי ממנה בכל אופן. |