אברדין שלי
אשוחיות ירקרקות וערפילי אביבים
תפודים ופיסות דגים רקובות
גבעות רכות ושיכונים חבוטים
ותלי מילים אבודות

אף אחד לא מדבר באברדין
ובמקום להקיא מילים
מקיאים פיינטים בשירותים
ובפנים מאדימות עוטים מעיל
וממשיכים הביתה

אברדין שלי, חי שמייך הקודרים
זרמתי בעורקייך שנתיים
לא מצאתי אהבה בנהרות הלאגר
בערפילי החושים והגינס

חשתי הבל פיך המקפיא, אברדין
רצתי בשדותייך האנוסים ממחרשות
והשתנתי עם שחר על המדרכה
מתפלא כמה מהבילה זרמת השתן  
אל מול צינתך המוכרת.

עזבתי, אברדין, זוכרת?
כשרכנתי אל עורקי אדמתך המגוידת
מרעיד כל זיז ונקל באוזן ממתינה
ואז לחשת לי, אברדין:
פעם טבע היה כאן, ילד.
פעם הייתה כאן אהבה