את קולך דווקא כן שמעתי. שמעתי מרחוק. אך בחרתי להתעלם. כן, כך
זה כשאתה טרוד - אין לך פנאי להבלי הבלים חסרי תוכן ועקרי
משמעות כמו לשוחח עם מכרים, מושכים ונאים ככל שיהיו.
התעלמתי. המשכתי ללכת, חוצה רחוב סואן אחר רחוב סואן, לא שוהה
ולא עוצר אף לרגע קט, מחשש פן תדביקי את הפער. ולבסוף - לביתי
הגעתי, והתעכבתי אך לדקה קלה, וכבר הדבקת אותי, מתנשמת
ומתנשפת, אומרת כי את קוראת לי כבר חמש דקות ומציעה שתעלי אליי
הביתה לשתות כוס מים.
זיעת ריצתך הולמת אותך, והשמש המקרינה על שיערך הזהוב יוצרת
מחזה מרהיב. מוחי אומר לאו, אך גופי אומר הן, ואני מראה לך את
הדרך לדירתי.
רק עלית וכבר את פושטת את חולצתך העליונה, שואלת אם זה מפריע
לי. טוענת שחם לך. ואני מביט על כתפייך החשופות ומחשופך הנאה
ואומר שאין בעיה. תרגישי חופשייה. ואת מרגישה חופשייה ומתקרבת
אליי קצת. תערובת מרהיבה של ריחות מגיעה לקצה אפי. והנה את כבר
קרובה, ומספרת לי הלצה מצחיקה. ושנינו יודעים שאיני באמת
מקשיב.
עינינו נפגשות ואת שולפת חיוך נבוך. את מתקרבת עוד קצת עם
ראשך, הבדיחה כבר הסתיימה מזמן ועכשיו כל שנותר הוא השקט. אני
מביט בך בחוסר אונים ומבין שכבר אין ברירה.
צלצול טלפון, ואני מעיף לעברך מבט מתנצל. זאת היא. אני אומר לך
שאני מצטער, ושאני חייב ללכת להתקלח, ואת אומרת שזה בסדר, שאת
כבר מכירה את הדרך החוצה. היא שואלת מי נמצא איתי, ואני אומר
שזה השכן.
ולשנייה קצרה, כל שאני רואה בעינייך הוא כעס.






23/6/2004