אני הולכת איתה ברחוב, אנחנו הולכות ביחד. בדרך הארוכה לבית
שלי, בכוונה. תמיד אנחנו מדברות כל הדרך, עלי ועליה, על
המחשבות המבולגנות שלי ועל כמה שהעולם מעוות לה, לפעמים גם קצת
הפוך. תמיד, חוץ מבימים כאלה, הליכות כאלה, שקטות. שתינו
חושבות עמוק כל כך עד שכמעט טובעות, היא שקועה בעולם שלה ואני
רק רוצה עוד סיגריה. מנצלת את השתיקה ומנסחת בראש משפטים, בראש
הם נשמעים כל כך טוב. אז כשיש לי מאגר לא מוצלח של כאלה וכבר
כמעט מגיעים אלי אני זורקת כמה משפטים, שנותרים מרחפים באוויר
ושוקעים בינינו.
היא לא עונה ואני לא מחכה לתשובה, רק מתה להפיג את השקט המאוס
הזה, העמוק הזה, מעדיפה לדבר איתה מאשר עם עצמי, וכנראה שגם
היא מעדיפה. "אז מה קורה איתך?" זורקת עוד אחד, ויודעת שאין
למה לצפות. כדי להתחמק היא עונה לי "כלום" ושתינו יודעות שכלום
זה בעצם הכל . מסתכלת לה בעיניים והיא מסיטה מבט, התקרבתי יותר
מדי, מפה כבר אין לאן. וכואב לי שרע לה, דקה לפני ההתפרצות
אולי היא תספר לי למה... אבל בנתיים לא. מגיעות אלי וממשיכות
לשתוק, אין אף אחד בבית ובכל זאת הטלויזיה דלוקה. שעה של רעש
מזוייף ושתינו, בנפרד, ממשיכות לטבוע. כמעט שעה, עד שבאים
לאסוף אותה. חיבוק, להתראות.
מחר כבר נהיה בסדר... |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.