אני תמיד אמרתי לעצמי, שלעולם לא אהיה כמו כל אלה בני ה-22
שיוצאים עם ילדות בנות 15-16 וכדומה.
לפני כמה ימים מצאתי את עצמי במצב מאד מביך, אני והיא לא יותר
מבת 16 וחצי אולי אפילו פחות. בחדר שלי, נרות מוזיקה שקטה.
היא הייתה כל-כך סקסית, היה בא לי לטרוף אותה. אך לא יכולתי,
המצפון שלי דפק ודפק שוב ושוב, "היא בת 16", "היא בת 16".
אני יכול לומר בכנות שאני לא יודע מה נותנים להן לאכול בימים
אלה, אבל הגוף שלה לא היה של בת 16 בכלל.
היה יותר דומה, לגוף המשתוקק שיגעו בו, שיחדרו אליו בעדינות.
"היא רק בת 16", "היא רק בת 16", המצפון לא שקט ולו רגע אחד.
ככל שניסיתי לשכנע את עצמי, שוואלה כולם הולכים ככה, לכל אחת
בת 16 יש היום חבר בן 20. הצדקתי את מעשיי אך לשווא, האמנם לא
שכבנו, אפילו לא קרוב. אבל המצפון שלי דפק ודפק.

ובכן, אני מוצא את עצמי עם ילדה תמימה בת 16 ולא יותר, שמתאהבת
בי בן רגע, אולי אחרי שלושה משפטים כבר כבשתי אותה, ולא
במכוון.
לא רציתי שיתפתח מכאן כלום, היינו מדברים הרבה אבל בתוכי
הרגשתי שזה לא בסדר, שאסור לי.

ביום שראיתי אותה והתנשקנו, אמרתי לעצמי שזהו. מכאן אני לא
יכול להמשיך אני חייב לסיים את זה כל עוד אפשר.
אתם מכירים את עצמכם במצב הזה, אומרים לעצמכם עוד מעט אולי מחר
אולי אעלם ולא אתקשר יותר. ובסוף נגמר הערב אתם מוצאים את
עצמכם בבוקר לידה, ולא אמרתם לה בכלל מה שרציתם. אלא ביצעתם
זממכם, ואתם טוחנים את עצמכם, מה אני אעשה עכשיו?

ובכן אני לא במצב חמור שכזה, אך אין ביכולתי לבשר לה שלא יהיה
בנינו כלום. אסור שיהיה, לא חוקי ולא מוסרי.
היא ילדה ולא יותר, התחלתי לשקוע בעצמי ולחשוב שאולי אני
פדופיל בסתר כזה, שמתחיל בקטן .
קודם כל בנות 16 ואחרי זה נרד למטה, בגיל אני מתכוון.

לא יכולתי שלא לסטור לעצמי אחרי שהלכה, הבטחתי כל מיני הבטחות
שווא, הבטחות שלא אוכל לקיים. עלה במוחי התסריט הגרוע מכל, וזה
שהיא תאמר שאנסתי אותה, כדי להחזיר לי. וזה יהרוס לי את החיים
לגמרי גם אם אצא זכאי.
זהו כתם הכי חמור שיכול להיות, כתם שלא יורד עד היום האחרון.
תראו תכלס, היא בחורה חמודה אני לא מאמין שתעשה דבר שפל שכזה.

ואני כן הולך לדבר איתה להסביר לה את המצב, אך הפחד מחלחל בי
ומנפץ את העתיד המתוק שכבר מוכן בשבילי.
אני בקרוב מתחתן, כן בגיל 20 אני מתחתן, יש לי ארוסה. אם זה
יצא לאור, אני אהרוס את הכל, והכל בגלל פאשלה אחת קטנה.
פאשלה, שאני מאותו יום מנסה למחוק שוב ושוב בראשי, אך בתוכי
יודע שזה לא יעלם.

אני כזה אידיוט לפעמים, אלוהים. הלוואי ולא הייתי מדבר איתה
בכלל, עכשיו הכל עומד על סף קריסה כללית, החיים שלי יגיעו
לסופם המוחלט אם זה יצא.
אני כבר רואה את אבא שלי (עורך דין פלילי) עומד עליי מסתכל
עליי באזיקים וצועק, "איך אני אוציא אותך מזה עכשיו?"
אוף התמונה הזו מפחידה אותי, אני מנסה להירגע אבל אני לא מצליח
שלא להקפיץ את הרגל שלי בעצבנות כאשר אני מקיש את המילים.

כמה ימים שאחרי קיבלתי מכתב הביתה, כן התסריט הכי גרוע שלי
התגשם, אני חושב שאולי מרוב שטחנתי לעצמי את המוח עם זה, הבאתי
את זה על עצמי.
זימון לחקירה. כן כן, המחשבות רצו בראש שלי הרף, אמרתי לעצמי
שזהו, הלכו הנישואין, אימא שלה לעולם לא תוכל להשיר מבט אליי
בשנית.
היא תיפרד ממני, זה יצא לעיתונים יעיפו אותי מהצבא.
וגם אם אחרי 7 חודשים אומללים אני אצא זכאי, זה כבר לא ישנה.
השם הטוב שלי הוכתם, רק בגלל ילדה קטנה וחסרת תקנה שהחליטה
להרוס את חיי לחלוטין, ורק בגלל שלא אמרתי לה שאני אוהב אותה.
ואל תבינו אותי לא נכון, היא יודעת על ארוסתי, היא יודעת על
הכל.
אבל מה אני מצפה מילדה כמוה, היא לא הולכת בדרכים בוגרות.

אחרי שחקרו אותי שעות על גבי שעות. חזרתי הביתה, ארוסתי ידעה
מן הסיפור ראיתי את זה לפי הבכי בעיניה.
השפלתי פניי ארצה, רציתי להיקבר כמה שיותר עמוק בתוך האדמה.

לו לא הייתי מדבר איתה כלל, הייתי היום כבר מתחתן בשקט, חי את
חיי, והכל היה מאושר וכיף.
אבל לא, "אורי החלטת לפוצץ לעצמך את החיים שוב".
אני שם לב פתאום שזהו דפוס שחוזר על עצמו שנים. יש לי משהו טוב
החיים מסתדרים ואיך שהוא בדרך המסתורין אני מצליח לפוצץ לעצמי
כל דבר טוב בחיים. אם סיבה או בלי.

"למה היית חייב לאנוס?"

המילים האלה ננעצו בי כמו חרבות מולבנות היטב, וישר ללב.
"אני לא מאמין עליה, היא אשכרה מאמינה שאני אנסתי".

השפלתי מבט התיישבתי על הספה, מסתכל ארצה ולא נע.
לא עניתי, אני לא חשוב שיש איזה שהם מילים שיכולות לסייע לי
כרגע, אם כבר אז רק להחמיר מצבי.
הבנתי סוף סוף את המשמעות "סייג לחכמה שתיקה".
שתקתי, כי שתיקה שווה זהב.
כמובן הפרשנות הישירה לשתיקה שלי, הייתה שאנסתי.
אמרתי לה בכל חלוש, ומהסס מעט.
"לא אנסתי את הילדה הזו, היא התאהבה בי, אמרתי לה לא והיא
החליטה להפיל עליי תיק".

הבכי שהתחזק באותו רגע, מנע ממני לשקוע שוב בראשי, אך התוצאות
ידועות לכל.
המצב הולך להחמיר מאותו רגע.
ארוסתי קמה, לקחה את המפתח את התיק שלה ויצאה מהבית.
לא ראיתי אותה מאז, אפילו מכתב בחגים לא קיבלתי. נעלמו עקבותיה
כאילו לא הייתה.

האימא שלה אומרת שהיא בחו"ל, אך אני יודע שהיא פשוט לא רוצה
קשר איתי. היא מאמינה לילדה "המסכנה" שנאנסה.
התיק לא הגיע למשפט, אחרי 8 חודשים של חקירות נמרצות לשני
הצדדים, הילדה נשברה והודתה שבדתה את כל הסיפור מליבה.
היא אפילו אמרה שלא היה מגע מיני בנינו, שבעצם חוץ מלדבר לא
היה כלום.

אך מה זה חשוב כרגע, בין התגלות הסיפור לראשונה ועד היום,
העיפו אותי מהצבא, פתחו לי רישום פלילי, אבי לא מדבר איתי.
אחרי שעזר לי בתיק וייצג אותי היא ניתק איתי קשר.
אימי בחו"ל, לא חושב יודעת על הסיפור.
איבדתי המון מחבריי שהסיפור הגיע לעיתונים.

עד היום כל מי שרק מסתכל עליי, אני רואה את הזלזול בעיניו.
בדרך כלל כל הזרים, מסתכלים אך הפעם גם מכרים.
כולם יש את הזלזול של, "איך יכולת לאנוס ילדה, זה שיצאת זכאי
לא אומר שלא עשית את זה, זה כבר מראה עלייך משהו".

זהו. חיי נהרסו, אני יושב לי בחדר שלי כותב את הכל כאן
לאינטרנט אולי לחפש נחמה.
אם אתם מעל לגיל 18 אל תלכו עם מישהי שמתחת, כי אם תצאו זכאים
מאונס, סביר להניח שתורשעו בבעילת קטינה.

אני רק מקווה, שהיא חיה עם עצמה בשלום, לה עוד יהיו חברים
ומכרים. חיים שלמים לעבור, אני מקווה שתזכור שאת שלי מחקה, עם
סיפור אגדה קטן אחד. חיים שלמים מחקה מן האדמה.

הסיפור הזה רודף אחרי לאן שלא מועדות פניי.
לאן שאני פונה אצבע מאשימה, מבט מזלזל.
טריקות דלתות חוזרות ונישנות.
אין עבודה, אין כסף. ולא מכירים בי כאדם יותר.
אלא כאנס שיצא מזה, שהצליח לברוח.

אין לי איך להוכיח חפותי, אך אני חף מפשע. לא נגעתי בה כלל
וכלל.
כך גם נסגר התיק, היא בדתה הכל, אך מה זה חשוב.
אני את שלי קיבלתי הקראמה תפסה אותי. לא הייתי צריך לבגוד ובטח
שלא עם ילדה בת 16.

אני עדיין מצטער שנישקתי אותה אפילו.

ככה לומדים לא? הכל לטובה?

כך נראה.

שהכל לטובה.