גלעד שגב מתנגן ברמקולים של החוף, אני יושב עכשיו אל מול הים.
הגלים נוהמים בלחש, רוח מלוחה, בירה קרה, סיגריה וגלעד ששר על
העובדה שעכשיו טוב.
אני חושב עליך, אני חושב ושואל את עצמי אם גם אתה, לעיתים,
חושב עלי. עושה לי עצוב השיר של גלעד, הוא מעלה בי נוסטלגיה,
ופעם, פעם היה כיף, פעם היית מתקשר אלי, פעם היית צוחק לשמוע
את קולי, הולך עמי לקולנוע, בולס פופקורן, מדבר בלי הפסקה,
מעלה דעות, ואני, אני תמיד אהבתי לשמוע את דעתך.
אתה יודע, אני אוהב את הים, אני מכור אליו, אני חבר שלו, הוא
אולי החבר הכי טוב שלי לעת עתה. כן, מאז שעזבת, אין לי ממש
חברים, לא שהיו, אבל עכשיו בכלל אין. אני לבד, אין סביבי אף
אחד ובכל פעם שאני נכנס ויוצא מהארץ אין לי ממש למי להודיע על
שובי או על העובדה שאני עוזב. ככה זה, כשאתה חי לבד, אתה חי
לבד. אומנם אין לך למי לתרץ או להסביר, אבל מצד שני, אין לך
למי לתרץ או להסביר, אם אתה מבין אותי...
אני מתגעגע אליך.
באמת.
חבל לי ומצד שני לא חבל.
כן, אם אתה אי פעם תקרא את זה אתה תגיד, "נו, מי אם לא אתה
יכול לכתוב משפט עם כזה כפל משמעות".
'עכשיו טוב' שר לי גלעד ואני חושב על ימים טובים של פעם, על
סיבובים בתל-אביב, על נסיעות ארוכות באוטו של ההורים שלי, על
שיחות, על סיגריות, על סרטים, על ועל ועל...
"עם היד באוויר, ציירתי את החוף, רוח ים, שני אחים, כותבים
שמות בחול, מתחברים לגלים, ולא רואים את הסוף, עכשיו טוב עכשיו
טוב", שר גלעד ואני חושב עד כמה היית נהנה לראות אותי חותך את
המים על גלשן. איתי, איתי הכבד, השמן, זה שהפך את עורו והפך לך
מול העיניים לאיזה אתלט מלא חיות ושמחה, ומצד שני, מלא עצב...
אני מתגעגע אליך, אתה החבר הכי טוב שהיה לי.
אני מקווה שטוב לך איפה שאתה.
באמת מקווה שטוב לך.
באמת.
אני לעולם לא ארים אליך צלצול.
פגעת בי יתר על המידה.
פגעת בי בצורה שאני לא יכול להשתחרר ממנה.
פגעת בי בצורה שגם אם הייתי יכול, לא הייתי רוצה.
אני חולם עליך בשנתי מידי פעם בפעם ולעיתים גם בהקיץ, אני חולם
בחיוך ורוצה שיהיה לך רק טוב. כשאני חולם עליך בשנתי אני יודע
שאתה סובל וזה כואב לי שאני לא יכול לעודד אותך, אבל זה לא
מגיע לך. אתה פגעת בי.
אתה עשית אותי נווד עצוב.
אתה עשית אותי חסר מנוחה.
אתה השארת בור בלכתך.
אתה יודע את זה, אולי בגלל זה אתה לעולם לא תרים צלצול.
אולי בגלל זה אתה עצמך מפחד לראות אותי שוב.
טוב שכך.
חייה את חייך ואני את חיי.
רק...
רק שפעם...
פעם אולי...
נראה...
אולי פעם כשאני אמצא את פינתי ואוכל לנשום לעומק ריאותיי כי
עדיין קשה לי לנשום.
כן, אני נשבע לך, אני עדיין כואב.
אני כנראה אכאב לעולם.
כנראה...
לא יודע...
אולי...
נראה...
אתה יודע, הייתה לי חברה, בת זוג למעשה, אהבתי אותה בכל מה שיש
בי כי רק אתה יודע שכשאני אוהב אני אוהב ללא מעצורים. היא
נהרגה, היא נהרגה בתאונת גלישה. זה היה כאב אטומי, אבל זה לא
כאב כשם שכאב לי העבר. בכלל, אני חושב שהכאבים התחברו יחד לסלט
שלם של כאב שלא הצלחתי להרים את הראש מלנסות ולעזוב את התנוחה
של החזקת הבטן מכאב. ככה זה, אתה מכיר אותי, כשאני אני, אני
אני.
אתה בטח מחייך עכשיו, אם אתה בכלל קורא את זה.
"שני אחים", שר גלעד, "שני אחים", ואתה, אתה היית אח שלי, חבר
שלי.
אני אהבתי אותך,
באמת אהבתי,
אהבתי עם כל מה שהיה בי.
הנה, אני בעוד ארבע עשרה יום נוסע.
אני שוב משאיר אותך מאחור ואתה בכלל לא מודע לעובדה שבכל פעם
שאני חוזר או נוסע אני מברך אותך לשלום.
אז כן, אני נוסע ואני מאחל לך רק טוב,
באמת, רק טוב.
אולי עכשיו, כשאתה שם, רחוק ממני, במקלט שבחרת, אולי עכשיו,
טוב.
שלך,
כנראה לתמיד,
איתי.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.