שוב אתה עם הסיגריות שלך, כמה פעמים אמרתי לך לא לעשן לידי.
ובכל זאת, מוציאה לך פרלמנט ארוכה מהקופסא שזרקת בפזיזות על
השידה שלי בדרך למקלחת, מבלי אפילו לשים לב לנוכחות שלי בפאתי
החדר. אני זוכרת איך פעם היית מדבר אליי כשהיית מתקלח, כשהיית
מנגן, כשהיית לוקח אותי לטייל על הכינרת ומביא אותי ללב ליבו
של האגם העלוב הזה. זה לקח יותר מדי זמן ברגל. קצת פחדתי. היום
אתה כבר לא כל-כך מדבר אליי, אבל מצד שני - אם לא אליי אז אל
מי? אל מי אתה כבר יכול לדבר?
בפעם האחרונה שדיברת אליי, או לפחות כך זה נראה לי, סיפרת לי
על סבתך. אישה חזקה, לא מזמן הגיעה לגיל המופלג של 104, אישה
גם קצת מוזרה - סיפרת לי בהתלהבות, מבעד לרחשי טוש המים הקולני
איך היא נהגה במשך 78 השנים האחרונות לשתות כל בוקר כוס גדושה
של קטשופ מהול בוודקה. היא קראה לזה בלאדי מרי, אני קראתי לזה
קטשופ של קפיטריות בבתי ספר תיכוניים. "זה מחזיק אותה על
הרגליים", אמרת לי בגאווה, בולע בעצמך כמות לא מבוטלת של קטשופ
עם וודקה. אצלך זה יותר וודקה. אבל אתה כבר לא מדבר אליי, אני
לא יודעת למי אתה מדבר. העשן התפוגג לו בינתיים מהחדר, הסיגריה
כבר מצאה לה מנוחה על הדשא של השכנים. אני שומעת את המילמולים
המתמשכים שלך במקלחת, אתה עוד תשגע אותי יום אחד.
מימיני מונחת ההילה שלך, כולה מקומטת ומרוטה. "אני אגהץ לך
אותה", צעקתי לך, בקול, מנסה לפלס דרך מבעד למים הרוחשים.
"מה?" שאלת אותי בקול תוהה, "אני אגהץ לך אותה! את ההילה!"
השבתי במין פרץ התלהבות נדיר שכזה. רציתי לגהץ אותה. לא יודעת
מאיפה זה נפל עלי פתאום. צחקקתי לעצמי בשקט של החדר והמשכתי
להסתכל מסביב. הפכת את החדר הזה לשלך עם הזמן, חפצים שלך
מושלכים בכל מקום, שיערות שנשרו מהראש שלך ומהזקן שלך מצאו
דרכן לכרית שלי, מסרבות להיפרד מציפוי הפלאנל שלה. עיקמתי את
האף שלי וניסיתי למשוך אבל הן נצמדו באופן על טבעי שכזה. ממש
כמוך. מעצבן. כל-כך קדוש.
במרוצת השנים הפכת לאיזה קדוש שכזה, ואני? אני הייתי החברה של
הקדוש. אני חושבת שמכל השמות שניתנו לי, הכי שנאתי את זה,
אפילו העדפתי שיקראו לי "דלעת"  ממש כמו אז - כשהייתי קטנה,
כשהייתי שמנה וגם קצת כתומה, כתומה כמו גזר. אימא תמיד אמרה
שגזר טוב לעיניים, ואני רציתי כל-כך להיפטר מהמשקפיים
האוויליים האלה. חבל שלא חשבתי על עדשות, זה היה חוסך המון
הערות עוקצניות מצד אנשים. אבל "החברה של הקדוש"? ללא ספק
מתעלה על זה, גם אני טובה לזולת. אני זורקת שקלים לקבצנים
ברחוב, אני עזרתי פעם לשכנה למטה לחצות את הכביש, וזה נחשב! זה
מאוד נחשב! זאת לא אשמתי שהיא לא רצתה לחצות ורצה בחזרה לצד
השני של הכביש, תוך כדי התקלות במשאית! זה היה מכוון רק לטובה,
מלבד זאת - ווידאת שידאגו לה שם למעלה, לא? אז זהו. זה צריך
לזכות אותי לפחות בתואר קצת יותר מכובד, משהו כמו "זאתי שהיא
גם קצת קדושה, אבל פחות", לא "החברה של הקדוש". אני לא רכוש.
פתאום הבנתי כמה שאני שונאת אותך. כן, אני שונאת אותך! אותך
ואת כל ה... כל המעריצים האלה שלך. לפעמים נדמה לי שאתה דואג
להם יותר ממה שאתה דואג לי. אתה כזה קדוש.
יצאת מהמקלחת, נוטף מים, אבל לא באמת רטוב. נס שכזה. אמרתי לך
שאתה חייב להפסיק לנצל את הכוח שלך למטרות אישיות, כי זה פוגם
בקדושה שלך או משהו. האמת שסתם קינאתי. הדבר היחיד שאני
הצטיינתי בו זה לתקוע מסמר כמו שצריך בקיר, לא שהייתה לי
ברירה, כל-כך רציתי לתלות את "הסעודה האחרונה" על הקיר, אבל
אתה. יפה נפש שכמותך, לא יכולת להחזיק אפילו פטיש. הסמקת כולך,
גרדת בזקן ואמרת שאין לך פנאי לזוטות ושאתה חייב למהר לעבודה.
העבודה שלך, היא עוד משהו שאני לא אוהבת בך. מה רע בעבודה
משרדית? תחליף את ההילה באיזו עניבה, את הזקן בחליפה מסוגננת.
אבל אתה אוהב לשחק את הקדוש. ממיין כל היום אנשים. שולח אנשים
למעליות, למדרגות, לערעורים. חוזר הביתה בשעות הקטנות של
הלילה, מתקלח, נושק לי במצח ובורח שוב לעבודה. בשבת אתה בבית,
כמו יהודי טוב, שומר את השבת. גם סקס אין לי כבר בשבת, כי אתה
עייף או כי זה מחלל את קודשה. אתה כ-זה קדוש!
אבל אני אוהבת אותך. מצד שני- מי לא? רציתי להביא איזה כוהן
מכובד, לבנות במו ידי חופה קטנה ולהנשא לך. להיות לפחות "אישתו
של הקדוש", שזה יותר טוב מ"חברתו של הקדוש" אבל פחות חשוב לך
מכוסית הוודקה-קטשופ היומיומית שלך. יש לך סדר עדיפויות משונה.
רציתי חתונה, אמרת לי שאין לך פנאי לזוטות, שאנחנו בכלל לא
צריכים את זה. שוב אתה והזוטות שלך? הכל נראה לך כל-כך קטן.
השתן עלה לך לראש. אבל אתה אוהב אותי איפשהו שם בלב הענקי הזה
שלך, אני מרגישה את זה כל פעם שאתה מניח את ידך על הראש שלי.
עוברת בי חמימות מדגדגת שכזאת. ואז אני מתחילה לחשב לכמה ראשים
אתה מעביר את החמימות הזאת ביום, ומתחילה להרהר, או יותר נכון
לערער על יציבות הקשר שלנו, לא די בי על מנת שהוא יחיה. לא די
בי על מנת להחיות את מה שנותר מאהבה כל-כך זכה וטהורה. איך אתה
יכול להחיות הכל, מלבד אותי?
ואתה? ברטיבות המזויפת שלך, התיישבת על המיטה הלבנה וחיבקת
אותי, "שוב החמימות המזדיינת הזאת?" צרחתי, הבטת בי במבט
מופתע, מרים גבה שמאלית לאות תהייה, פיך נפער. "זה לא חמימות
אלוהית כזאת שאני צריכה! אני צריכה גבר שיאהב אותי! אני צריכה
גבר שידבר אליי! אני צריכה גבר שיקשיב לי כשאני מדברת אליו!
אני צריכה להיות יותר מ"החברה שלך", אני... אני.. אני רוצה גבר
שיוכל לדפוק מסמר! אני צריכה מישהו שידפוק לי את הראש, את הלב,
את הכל! אני לא אהרה מרוח הקודש!" בלעת את הרוק שלך, פתאום קול
קטן בראש שלי השמיע אנחת אכזבה, מה עשיתי? אתה תעיף אותי
במהירות בלתי נתפסת, תאבד את עשתונותיך ופשוט תלך. אבל לא,
הפתעת אותי. קמת, תפסת בידי והבאת אותי למוסך, במוסך שלנו אין
כלום, אתה לא צריך לנהוג ואני? אני מפחדת לנהוג, אני מפחדת
למות, שלא כמוך. הצבת שני קרשים זה על זה, לקחת חמישה מסמרים
מהקופסא הקטנה שניצבת על המדף הפינתי ופנית לחפש את הפטיש.
הצבעתי בחשש אל המגירה השמאלית הקיצונית, שם שמרתי את הפטיש.
הוצאת את הפטיש, החזקת אותו בידיים הדקיקות שלך ורק חייכת,
פנית אל שני הקרשים ודפקת אותם זה לזה, כמו צלב. לקחת מסמר
שני, התיישבת על יצירתך ודפקת בחוזקה על המסמר שחדר דרך רגליך
לתוך העץ המרקיב. נדמה היה שזה לא כאב לך כלל, כמו מלך אצילי
שמחזיק את הכאב בפנים. את השאר אני עשיתי, כי ביקשת, לא יכולת
לעשות את זה לבד. ביקשת שאדפוק כל יד לצד אחר של הקרש. אמרת לי
לתלות אותך על הקיר.
"הנה." אמרת לי, "עכשיו את לא 'החברה של הקדוש', עכשיו אני
'הקדוש שלך'".
ועכשיו? יש לי גבר שמקשיב לי, שמדבר אליי ולא דרכי. עדיין אין
לי סקס טוב. אבל מתרגלים, גם לגלימה השחורה מתרגלים ולחיי
הפרישות האלה. כולם פתאום קוראים לי "אחות", לא ברור לי למה,
אבל כבר לא אכפת לי. אהבתי נתונה לך, ישועה מתוקה שלי.