לא, לא. אל תטעי בי. אינני
מתיימר להיות מישהו אחר. במלים
האלה אין יותר ממה
שאני אומר. מעולם לא הייתי שם. כן,
מעולם. במקום, שבו הזיכרון מחליף
חומרים עם הדימיון וריח הים שעולה
באפי איננו אלא
ריח הים של חופי ארצי, כלומר
לא כאן ולא כאן, רחוק יותר
מהיכן שהרוח יוצא בדרכו הארוכה בין ההרים,
היא מחכה לי. בכל הדרה
היא מחכה, שלובת זרוע עם האדמה
היבשה והסדוקה. את עשן המדורות שלה
אני שומע היטב, אך לא את ידיה. לא, ידיה
לא על פני אלא לפני, בריפרוף עדין
של יד נפרדת, ליטוף שאין בו נחמה, חיבוק
שאין בו דבר מלבד אהבה. אל תטעי בי. אני
אני, ולא יישאר מלבדי אלא לבדי, הולך ומתכנס
במקומי. הרי היו אלה הרגעים האחרונים שלנו
יחד שלא הותירו בי ברירה, מלבד
לקחת את ולהתחיל לחפור לעומק השיכחה, אל עבר
המובן מאליו, הלא נודע. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.