רואה אותו יושב בסוף החדר
רוצה להתקרב רוצה להגיד לו שהכל יהיה בסדר
היא יודעת שהוא מחכה לשמוע ממנה מילה אחת
אבל היא, היא כל כך מפחדת, משהו עוצר אותה מללכת
היא יודעת שכואב, כואב לו, כואב גם לה
היא רוצה לבוא, לבקש סליחה
להגיד שהיא אוהבת ותמיד תאהב
שקשה, קשה לה מאוד בלעדיו
אבל היא לא יכולה, הפחד, העצב, לא נותנים לה
והוא יושב וחושב, איך זה קרה? ולמה כל כך פגעה?
כל יום ראתה אותו יושב בסוף הכיתה
לא התקרבה לעולם, לא אמרה אף מילה
וכל בוקר מחדש התחלפו מבטיהם העצובים
אבודים בתוך האהבה הזאת. שמתבטאת רק במבטים
אחרי כל מה שעברו ביחד, נשארו רק מבטים גנובים
רוצים להתקרב אך הוא, הוא פגוע, והיא עטופה בפחדים
יודעת שאם תתקרב תצטרך לדבר
תצטרך לגלות את האמת, את הכל לספר
רק מבטים עצובים שנפגשים, זה כל מה שנשאר
אחרי אהבה כל כך גדולה, שירדה מדרך הישר
כל בוקר מחדש נפגשים, ולא אומרים מילה
הוא כבר מתייאש, הדמעה יורדת, ועוד דמעה
והיא מנסה לא להסתכל, לא יודעת מה לעשות
רוצה לבוא וללחוש שהיא עוד אוהבת, אבל שוב נעצרת
וכך נגמר לו עוד יום
למחרת הוא כבר לא היה בסוף הכיתה
והיא ישבה וחשבה מדוע לא הגיע היום אהוב ליבה
לא יכלה ללמוד רק חשבה עליו, וחשבה, וחשבה
התחילה לחשוב דברים מפחידים אבל אמרה לעצמה
שזה לא יכול להיות, שהכל רק בראש שלה
ואז נכנס המנהל לכיתה
ובעיניים עצובות מסר את הידיעה
"הוא התאבד, הסיבה לא ברורה"
בריצה ברחה מהכיתה
הדמעות לא הפסיקו, היא צרחה, כל כך צרחה
וידעה שאסור היה לה לחכות,
שהייתה צריכה אליו לפנות
אבל זה לא משנה היא אומרת
המשיכה לרוץ, בוכה, וחושבת
כל מה שהיא רוצה זה להגיד שהיא מצטערת
ואוהבת... כל כך אוהבת!