|
אני עובר בין העצים הגבוהים. הענפים הרחבים שנראים כמו כפות
ידיים גדולות ומאיימות בנות מאות שנים יוצרים צלליות מוזרות על
האדמה ועלי.
אני עומד מתחת לעץ הדקל הנמוך שלי.
הענפים הצרים שנראים כמו כפות ידיים ארוכות ומלטפות נגזמים ע"י
המסור החשמלי של אבא.
מחר סוכות ואבא בונה לי סוכה.
"זה לא כואב לעץ?" שאלתי את אבא בזמן שהוא נאבק עם הדקל על
השלל.
"הוא לא מרגיש את הכאב", הוא ענה אבל אני ידעתי שהוא משקר.
זה שהדקל לא אמר כלום זה לא אומר שהוא לא הרגיש כלום כשאבא גזם
את ענפיו אותם הוא גידל באהבה.
זה שאני לא אמרתי כלום זה לא אומר שלא הרגשתי כלום כשאימא קפצה
מהגג.
אני בסוכה שלי עכשיו.
אני מציץ החוצה ורואה את הדקל שלי עומד לבד, עירום לגמרי ואני
כמעט בטוח שאני רואה אותו בוכה, או שאולי זה אני?
אני מסתכל למעלה ורואה את ענפי הדקל יוצרים צלליות מוזרות על
האדמה ועלי. |
|
|
הלוואי והייתי
עמוק כמו שאני
יומרני.
שלומי שבן,
באינטרוספקציה
נוקבת. |
|
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.