11/5/2004

החלטתי לכתוב יומן. אני לא בטוח למה אני רוצה לכתוב יומן.
כנראה שמתחשק לי שזרים ייכנסו לתוך הראש שלי.

אתמול בטלוויזיה ראיתי תוכנית דוקומנטרית על רווקות צעירות
בשנות ה-30 לחייהן שמחפשות את הגבר שיגאל אותן מייסורי
הרווקות. אישה שם אמרה משפט שיישאר בראשי לעוד הרבה זמן: "אני
לא רוצה לפגוש קורות חיים - אני רוצה לפגוש אדם אמיתי". מיד
אחרי שהיא אמרה את המשפט הזה נדלקה אצלי הנורה - אני לא רוצה
להיזכר במותי כאדם עם קורות חיים בלבד שרשום איפה למדתי, כמה
שנים שיחקתי כדורסל, איזו מגמה הייתי בביה"ס ולאן התגייסתי.
אני רוצה שייכתב שהייתי אדם אשר עזר לאנשים, פתח להם דרך חשיבה
חדשה ותמיד כשהיו זקוקים לתמיכה כלשהי אז הוא האדם שהגיש את
העזרה.

עוד דבר מציק לי. אתמול יצאתי לדייט עם ידידה שלי שנדלקתי
עליה, היה אסון. בתחילה הלכנו לראות סרט בשם "סיפורי דגים".
הרגשתי שאני כמו דג, אפילו דג מכוער - קרפיון או משהו כזה
ושאני פשוט לא מצליח להיות עצמי. לא הצלחתי להביע את עצמי
(ובאותו יום הייתה לי הבגרות בהבעה אחה"צ), לא הצלחתי להראות
את חוש ההומור שלי, הייתי יבש! אני, שכבר שנים אומרים לי אנשים
שנמצאים לידי הרבה זמן: "ילי, שתוק!" ואני מצליח לבדר ולשעשע
אותם, אני הייתי נקניק אנגלי שפג תוקפו. פשוט שוק. הרגשתי
שהחמצתי את הדייט. כל-כך הרבה התאמצתי בשביל לאזור את האומץ
להרים את הטלפון ולשלוח את ה-SMS לפלאפון שלה ועוד מאמץ של 20
דקות בשביל לשכנע אותה לצאת איתי. למה התאמצתי כל-כך הרבה?! מה
שמעצבן זה שהגעתי לשלב בחיים שלי שאני מרגיש כל-כך שלם עם מי
שאני, אני חושב שאני בר מזל שהתעצבתי כאדם כפי שאני היום. אז
וואט דה פאק אני לא מצליח להראות את עצמי, אני האמיתי, בפניה?

זה מאוד מתסכל להיות הביישן. אין לי ביישנות עם אנשים שאני
מכיר, אני באמת אחלה עם החברים שלי, אני חוצפן כשאני רוצה
להשיג משהו, אני מדבר בכנסים משפחתיים ולימודיים בפני מאות
אנשים, אני מתראיין ללא חשש, אבל למה לעזאזל כשמדובר בלהתחיל
עם בחורה שאני רוצה אז אני לא מסוגל להראות את עצמי?

הלוואי ובעולם הזה לא היה את החוק שהגבר צריך להוביל בכול
הנוגע לבחורות. אני רוצה להוביל בקרב, אני רוצה להיות מפקד
בשליחות הצבאית שלי, אז למה אני לא יכול להיות המוביל והיוזם
בנוגע לבחורות?

אתם יכולים אולי לומר לי? גאד דאמט!