"ילדונת יפה",
כך קורא לי הגנן הערבי שלנו.
אני רואה כיצד הוא מסתכל עלי
מתחת לבגדים
שפמו השחור זז מצד לצד.
לפעמים אני מורידה כיסא לגינה
מתיישבת, מצליבה את רגליי.
מבעד לעיתון מביטה בו מנכש עשבים
(ניחוחו נישא למרחקים. ודאי לא התרחץ שבועות)
מסיטה שערי.
כשאני פונה לעלות, לפתע הוא קורא לי
"חכי רגע ילדונת יפה"
במבטא מוטעם
אני מסתובבת אליו, ואז מבחינה בידיו המלוכלכות, הקשות -
"מה השעה?" שואל.
הוא לא יודע
שראיתי איך הסיר את שעונו
מאחורי עץ התפוז