אני מפחדת מעצמי לפעמים.
מהדבר שאהיה.
חוששת שאם אבחר סוף-סוף תחום כלשהו לעסוק בו,
זה ישנה אותי,
אני אשקיע, ויום אחד זה יימאס עליי.
למדתי לאהוב את עצמי,
לא רוצה להשתנות.
לאבד
את עצמי.
אני מסוגלת להעלים את כולם בלי שום בעיות.
ישבתי על קרש בחוף הים,
מול המדורה שלהבותיה זרמו זקופות,
ולצידי ניגון הגיטרה העדינה הבלתי פוסק,
ואם נגמר השיר, רציתי רק שתמשיך לנגן.
אני, אש, מנגינה באוזניי.
וכל ההמולה מסביב כלא הייתה.
הרגעים הדרמטיים האלה... גם הם נותנים לי כוח.
אני מרגישה שאני נותנת מעצמי לא לאנשים הנכונים.
לא רוצה לעזוב.
הגיע הזמן להתנתק מתקופת הרגש, שנמשכה יותר מדי.
הם חשובים. לא אני.
אני רוצה סיבות למילים שבאוויר,
ומלחמה תהיה כרוכה בהשפרצות מים.
אל תיגע יותר מדי, במיוחד לא לגרום לאחר לקנא,
כי גם האחר סיים את תקופת הרגש שלו.