אני מפחד מפיגועי התאבדות באוטובוסים ובכניסות לקניונים. אני
מפחד מתקרות פל-קל באולמות אירועים ומקריסת רצפות, בעיקר רחבות
ריקודים. אני מפחד מהתפוצצות בלוני גז בקרבת מסעדות נודלס
במרכז העיר. אני מפחד מתאונות דרכים קטלניות שבסופן הקורבנות
מופיעים בעמודים האחרונים. אני מפחד מזיהום אוויר מסרטן,
מנחלים מזוהמים שבהם חיילים צוללים אל מותם. אני מפחד מהצבא,
מהמילואים, מנשק מכוון אלי, מעמדות שמירה, מתאונות אימונים,
מטנקים מתהפכים, מכדורים תועים, ממפקדים שיוצאים משליטה. אני
מפחד ממחלות סופניות, מניתוחים בבתי חולים. אני מפחד לאבד איבר
ולכן לא לרצות לחיות יותר. אני מפחד מליפול מבניין גבוה
ולהתרסק על המדרכה, מבלי שאף אחד ישים לב במשך כל הלילה. אני
מפחד להיעזב ולהיות לבד, איך אפשר להיות רק אני עם עצמי? אני
מפחד להישאר ביחד ולפספס הזדמנויות אחרות. אני מפחד מלהעביר את
כל החיים בהמתנה למשהו גדול. אני מפחד לאבד מישהו קרוב. אני
מפחד שאתפוצץ לאלף חתיכות עם כל הלחץ הזה והמתח, מאיפה הוא בא?
אני מפחד מלהיות הורה. אני מפחד מלהיות כמו הורי. אני מפחד
מהרגע שבו אבין שאין באמת למה לחכות. אני מפחד מהיום שבו כל
החלומות יתנפצו, מה אעשה אז? אני מפחד להישאר במדינה המטורפת
הזאת, הבלתי נסבלת הזאת, הדלקתית הזאת, החמה, הצפופה,
החיידקית, המחלתית הזאת. אני מפחד שלא אסתדר בחו"ל. אני מפחד
שאאכזב את עצמי. אני מפחד מהרגעים שבהם אני מרגיש שהכל גדול
עלי. אני מפחד שלא אצליח לכתוב משהו גדול וראוי ושלם. אני מפחד
מהשכנים שלי. אני מפחד מאנשים שמתקשרים אליך הביתה וכשאתה עונה
הם רק נושמים ומנתקים. אני מפחד ממורות מטופשות שלועגות
לתלמידים. אני מפחד מגננות שנועלות ילדים. אני מפחד שיגיע היום
ובו יעלו בי כל הזיכרונות שודאי שמחתי לשכוח. אני מפחד מלהחליק
במקלחת, לשבור את הראש, לדמם למוות בזמן שאין אף אחד בדירה ואף
אחד לא יוכל לשמוע אותי צורח. אני מפחד שלא אוכל לנגן יותר
משום מה. אני מפחד שאזניח את המוסיקה, אשאירה מאחור. אני מפחד
שכל חיי אפחד. אני מפחד מהקרינה של הטלפון הסלולארי. אני מפחד
ממזון מקולקל, מהשמש. אני מפחד מהרדמה דרך הוריד, הרדמה כללית.
אני מפחד מלכתוב את כל פחדי במין רשימה חולנית. אני מפחד לקרוא
את הרשימה. אני מפחד.