שיבצו אותי למשמרת שבין שתיים לחמש, ולא אחר הצהרים. כל הבלאגן
היה כמה דקות לפני ארבע אחר הצהרים. ההוראה הייתה להתחיל
להחזיר את השירים באנגלית כי "ישנם רק חמישה". כל השבוע אני
חושב על איך אני יורד לאילת באוטובוס של חצות וחצי, בדיוק לפני
שעה ועשרים ושמונה דקות. שתיתי כוס מים להפגת העייפות. בדיוק
עכשיו כבר הייתי אמור להיות על 394 בחלום השני. אני נכנס
לאולפן, הדס מבקשת שאפייד את השיר כמה שיותר מאוחר, ישר לתוך
החדשות, ושלא אהרוס אותו עם אותות. הנהנתי בהסכמה. "כבר נתתי
קרדיטים", כמה ויצאה. ישבתי על הכיסא, עוד 28 שניות, מפייד את
ארצי, ומכניס את אותחדשות. יעלי מקריאה אותן, "למשפחות ההרוגים
נמסרה הודעה" היא מקפידה להגיד. ואני כבר חושב על האוטובוס של
06:30. "עד כאן מחדר החדשות", אני לוחץ על הפליי במקלדת של
המחשב, והאות תחנה הכי שקט שמצאתי מתנגן. 8 שניות וקצת, מכניס
את "The show must go on", ומקשקש קצת על האינטרו. זה לא
מהשידורים שיש לך יותר מדי מה להגיד, רק להכניס דיסקים,
ולהשחיל איזה משהו פעם בכמה זמן. זה מהשידורים שאם לא היה
אסור, היית נכנס אליהם עם הסלולרי, כי המיקרופון כמעט תמיד
סגור. קצת לפני שתיים וחצי איתי לוחץ על הטוק-בק ואומר לי
להתכונן, כי הוא מנקד עכשיו נגלה. למי שלא מכיר את הנוהל,
נזכיר כי בעברית אין אותיות ניקוד כמו באנגלית. הפקסים מדובר
משטרת ישראל מגיעים בלי ניקוד. איתי עובר עליהם, מתייעץ
טלפונית אם צריך, ומנקד. אני מצידי מתפלל שלא יהיה איזה
שמשלשווילי או מוקש כזה. שכולם יהיו ישראלים, צברים, עם שמות
קלים. כמו שלי. אני לוחץ חזרה על הטוק-בק ומזכיר לו שנורית
תסיים רק עוד ארבע דקות, ושלושים ושמונה שניות. בחיים לא הייתי
זוכר פרטים כאלה אלמלא ההמשך של הסיפור. סך-הכל עשינו את זה לא
מעט פעמים. אחרי משהו כמו שלוש דקות איתי חוזר אלי ושואל עוד
כמה זמן יש. "דקה וקצת". הוא נכנס, מניח לפני דף עם שלושה
שמות, כרגיל הורים של מישהו בחו"ל, ואחד תייר. אני מעיף שניה
מבט על הנייר, ורואה אותה, את אלה. "אלה ירקוני, בת 22,
מראש-פינה". הלך הסופשבוע. המחשבות על יעל, חברה שלי לשעבר,
תאומה של אלה, נכנסות לראש. ייסורים שהשארתי את הסלולרי בדירה
והיא לא יכלה לדבר איתי. עוד 16 שניות לסוף של נורית. איתי
יוצא. מפיידים קצת את השיר, ואת ההמשך אתם מכירים, "בשעה זו
הותרו..." וכל הממבו ג'מבו.
נאמר כבר הכל, סוגרים את המיקרופון, המצח נופל עליו. כמה
שניות. לוחץ על הטוק-בק, ומבקש שייחייגו לי את ה-054 של יעל.
איתי מחזיר לי "עונה תא קולי". אני משתגע.
מארבע כולם בבית מריצים טלפונים, זה היה 842, הקו שמגיע לקריה.
קריית-שמונה. כולם בלחץ. רק אני כמו אידיוט משאיר את הסלולרי
בבית. "שיטען לנסיעה". אני מבקש מאיתי שיכנס לנגן את שני
השירים הבאים, אני צריך איוורור. יוצא, מבקש להנמיך קצת
מוניטור. מתיישב ליד אחד הטלפונים ומנסה את תמר. שלושה
צילצולים ותמר עונה. "שלום, תמר?". "כן, גל, אני אצל יעל, כולם
פה, אני בקושי שומעת אותך, בבקשה תבוא מהר". "אני אגיע בבוקר,
באוטובוס הראשון" אני פוסק, ושוב התנועה הזאת של נפילת המצח,
הפעם על הזכוכית שלפני. "תמר אני חייב לנתק, אני אגיע בבוקר
הכי מוקדם שאפשר".
הדס רואה את הפרצוף שלי ונותנת לי מים. "להתקשר שיבואו להחליף
אותך?". "לא, במילא אין אוטובוסים לפני חמש". ונכנסתי. עד
החדשות של שלוש לא הוצאתי הגה. גם לא ניגנתי כל מה שהיה
באנגלית. שיילך לעזאזל הפליי-ליסט, אלה מתה. כל השעות עד חמש
היו הסיוט בהתגלמותו. חברה שלך בוכה על התאומה שלה, ואתה תקוע
עד האוטובוס הראשון. ואתה מפורק. כשאתה פותח מיקרופון אתה
מתחבר לעצמך מחדש, נושם נשימה עמוקה, ונשמע לרגע כמו גולן
יוכפז, אבל בסוף תמיד סוגרים את המיקרופון ונשברים. ואתה נזכר,
נזכר בהכל. כל השירי פיגועים האלה הם של ארבע-חמש דקות לפחות,
מספיק זמן כדי להיזכר, כדי לחשוב. ואתה נזכר באיך אלה נכנסה
בדיוק באמצע שלי ושל יעל כי היא חשבה שאנחנו ישנים והייתה
צריכה משהו מהארון, ונזכר בנסיעה המשותפת שלנו לסיני, כשלא היה
שם כמעט אף ישראלי, ואיך שלושתנו, יעל אלה ואני הפכנו כמעט כל
חוף שם לחוף נודיסטים כי היינו יחידים. ואיך ואיך ואיך. ועכשיו
אין אלה. א-י-ן א-ל-ה. ונגמר עוד שיר, ומתחיל חדש, ועוד
מחשבות, ועוד שירים. ובחורף 73 אני נזכר במופע סיום שלנו,
ומנגב איזה דמעה. שיר ארוך, אלהים כמה הוא ארוך.
במקום "היי דרומה לאילת" מתנגן לי במוח "הייייייל מלא רחמים".
ואיך ביחד אירגנו מסיבת הפתעה ליעל. ואיך חגגנו עד מיסטול
טוטאלי את המעבר המשותף של הטסט. ויעל עכשיו לבד. לעזאזל לבד.
וכבר כמעט חמש. העיתון מגיע. ואני מקבל את אלה בעמוד הראשון.
תמיד אמרנו לה שהיא תהיה סלבריטיז. ועוד איזה סלבריטיז קיבלנו,
עם דירת שיש יוקרתי.
ומפיידים לחדשות של חמש, ומור נכנסת להחליף אותי. ואני לוקח את
התיק הגדול שהכנתי. "אתם יודעים", אני מוצא את עצמי אומר
לחבר'ה, "אני מכיר אחת ההרוגות". כאילו שהם לא הבינו את זה
לבד.
מישהו הקפיץ אותי לתחנה המרכזית, לאוטובוס הראשון, שאם כבר
הייתי עיתונאי הייתי אומר לעצמי שהוא "13 שעות אחרי אוטובוס
המוות". סך-הכל אותו 842.
סוףשבוע באילת-ראש-פינה.
בבוקר אמרו שאני צריך לכתוב משהו לחוברת שמוציאים, כי "אתה
יודע לכתוב". ואני נזכר בכלל הראשון שאמרתי לעצמי תמיד, כלל
החלבה. "כשאומרים על בן אדם שהוא אהב לאכול חלבה זה מעביר הרבה
יותר מלהגיד כמה הוא נפלא". אבל אלה לא אהבה לאכול חלבה. ואין
לי מה לכתוב. רק לחבק את יעל. אני חושב שנמרחנו אחד על השני
כמו שלא נמרחנו מאז הפרידה. ונזכרתי שבדיוק עכשיו הייתי אמור
להימרח עם איזה מישהי שאמצא בחוף באילת.
מהתחנה שלחו ללוויה את נטע. ופתאום אני מרגיש איך זה להיות חבר
של הגופה מהצד הזה של המיקרופון. אני נזכר בכל הלוויות שאני
הייתי נטע, ועוד יותר אין לי מה להגיד. אני מבין את נטע,
שצריכה להעביר את אלה בשתי דקות. כולל אינסרט של יעל בוכה.
תמיד שנאתי את הקטע הזה של הלערוך את כתבות הלוויה. התייסרתי
שאני לא יכול לתת לכל שם יום שידורים שלם. ופתאום אני בצד הזה
ובכלל אין לי משהו שאני יכול להגיד.
בצומת גולני, איפה שהתפזרה אלה, כבר יש קבוצה של מפגינים
שבמקום בכי יוצא להם מהפה "מ-וות לערבים". אף פעם לא אהבתי את
הלוגיקה הזאת, ועכשיו אני אוהב אותה עוד פחות. גם מוות של 100
ערבים לא יחזיר את אלה. לא ינגב ליעל ת'דמעות, כמו שארצי אמר
בשיר של תחילת המשמרת בלילה.
עד אחת וחצי בלילה אני מוצא את עצמי מנחה קבוצות תמיכה בקומת
גג של הבית של יעל. של אלה אם תרצו. ב-26 שעות האחרונות ישנתי
רק את ה-3 שעות של האוטובוס. בסוף אני נרדם שם על הספה הגדולה,
יעל חבוקה בזרועותיי, כמו בימים ההם, כמו באילת. א-י-ל-ת.