אני מחליטה לשחק  עם המוות, רק משחק קטן. אני לוקחת את כל
הכדורים שאני מוצאת בארון של עופר והולכת לארון היינות, מוציאה
בקבוק חצי מלא וגם חצי ריק, לא יין אדום אני לוקחת, אלא וויסקי
שעופר שותה לפעמים. מחזיקה את הכדורים בימין ואת הבקבוק בשמאל
והולכת למרפסת הקטנה. המשחק מתחיל.
פותחת את צנצנת הכדורים הקטנה ומניחה אותה מולי, על הרצפה.
פותחת את הבקבוק, מריחה, מריחה פעם שניה, ממלאת את הפה, מחכה
שנייה ובולעת. אני לא רגילה לשתות והוויסקי עובר
בתוכי, שורף  ומטהר. את הכדורים אני לא לוקחת. זה הרי רק משחק,
משחק קטן. מה הברירה שלי, אני חושבת, מה הברירה. לעזוב אותו.
את עופר. כמה רחוק שלא אלך הוא ישאר בתוכי. ואם לא לברוח אז
צריך לעמוד מול, להסתכל בעיניים, לגעת בכאב, להחליט משהו.
שוב מריחה, שוב ממלאת את כל הפה, שוב בולעת. בשמאל אני מלטפת
את הכדורים בתוך הצנצנת. רק משחק קטן.
עופר ואני זה מפגש של גורלות, לטוב ולרע, לחיים ולמוות, אין
אמצע ואין פשרות. אני מנסה לחשוב על כל הדברים הטובים שלי ושלו
ביחד ומעבירה כמה דקות עם חיוך גדול מתחת לעיניים מוצפות. אפשר
אולי שנמשיך ככה, הרי אני יכולה לקבוע את ההמשך. אפשר, אבל זה
לא מה שיהיה.
אי אפשר למחוק את מה שעופר עשה. גם עופר לא יוכל. אז מה בעצם
נשאר לי, צנצנת כדורים קטנה ובקבוק וויסקי חצי מלא חצי ריק.
אני שותה עוד קצת בלי שום הכנות. מניחה את הבקבוק ומתחילה לשחק
עם הכדורים: ממלאת את יד ימין, מעבירה ליד שמאל, מחזירה.
הכדורים קטנים וחלקים, יש להם צבע ורוד מרגיע והם משמיעים רעש
קל ונעים כשהם מתנגשים. רק משחק, אני מזכירה לעצמי, רק משחק.

אני שקועה עמוק במשחק והחריקה של המפתח בדלת גורמת לי להפיל
כמה כדורים קטנים. עופר מגיע. אני אוספת את עצמי, אוספת את
הכדורים ומחזירה לצנצנת. אני יכולה לקום עדיין,להחביא הכל. לא,
אני אומרת, לא.
אני יודעת שעופר בדרך אלי. הוא זורק את המפתחות, עובר בדירה
ונכנס לחדר השינה. עוד כמה צעדים והוא כבר כאן, עומד מולי,
מעלי. עופר מתיישב לידי ורק אז הוא רואה את הוויסקי ואת הצנצנת
הקטנה. זה רק משחק קטן, אני אומרת בשקט. רק משחק. מה שיוצא לי
זו לחישה צרודה אבל עופר שומע. הוא מצטרף למשחק. לוקח את
הצנצנת ואומר לי, אני צריך לקחת אותם. לא את. אף אחד לא צריך
לקחת אותם, אני נבהלת פתאום. אני רוצה לשבור את הכלים, אבל
עופר כבר שקוע במשחק הקטן שלי. עופר צא מזה, אני אומרת לו
והפעם יוצא לי קול צלול וחזק. עופר מביט בי אבל רק לרגע קצר.
הוא מוריד את הראש ומתחיל לדבר. עופר מדבר בקול רך, שקט ורגוע.
אין שום סימן של כח ואלימות בקול שלו. הוא מדבר והגוף שלו
מתחיל לדבר איתו. בהתחלה הוא מזיז את הידים. הוא ממשיך לדבר
ואני מרגישה איזה רעד חולף לו בגוף. הוא קרוב אלי, כמעט צמוד,
אני נותנת לו לדבר אבל אני לא שומעת אף מילה. רק מקשיבה לגוף
שלו. אני מתקרבת אליו בכוח, עופר מפסיק לדבר ומקרב את עיניו
לשלי. הקשבת לי, הוא שואל. אני לא עונה. עכשיו אין לי בכלל
קול. הכל מתבהר לי באותה שנייה וכאב חזק וחד חוצה את הגוף שלי
לכל אורכו. עכשיו אני כבר לא שולטת בעצמי. הבכי יוצא ממני,
ואני מרגישה צורך חזק להרוס משהו. לא משנה מה. עופר מתנער, הוא
מחבק אותי ואני יכולה להתפרע רק בתוך המרחב שהידיים שלו יוצרות
בשבילי. הוא מלטף, מרגיע, נושם עמוק. אני יכולה לדחוף אותו
מעלי, לצעוק עליו, לצאת מכאן.
אני יכולה לשאול אותו למה הוא היה צריך לקחת בכח מה שהיה יכול
לקבל בכל דרך אחרת. אני נרגעת לאט. טוב לי במרחב הזה, בין
הידיים של עופר. אני מתרחקת ממנו,לוקחת את הצנצנת, סוגרת אותה
ונותנת לעופר. אני לא הייתי לוקחת אותם, אני אומרת לו והקול
שלי חוזר אלי. הקלה גדולה מתפשטת על העיניים שלו. הוא קם, הולך
להפטר מהצנצנת הקטנה. אני רגועה, נושמת עמוק, בקצה האצבעות שלי
אני מלטפת פליט בודד, ורוד, חלק ומבטיח.