אהבתי אותך במאוד מאוד, ואהבתך לי הייתה הרסנית, גבר הכאב על
האושר, גבר עד מאוד. לקחתי את והתחלתי חופרת...

חפרתי וחפרתי 2 מטר היה עומקו של הבור.

לקחתי את ליבי, שאותך אהב כל-כך, עטפתי בתכריכים, הנחתי בתיבה
מעץ, נעלתי במפתח והורדתי מטה אל הבור העמוק. כאב לי לחשוב,
שליבי בחושך יהיה מעתה, אך לא הותרת לי ברירה, כי עדיף האופל
על כאב-אהבתך.

לקחתי את האת והתחלתי מכסה בחול את תיבת-הלב שלי, ולפתע ראיתי
קבוצת אנשים מתקבצת במרחק לימיני... הבטתי בהם היטב וראיתי שגם
להם תיבת-לב, אך מהבור שהם הכינו פרצו להבות גדולות.

כיסיתי את תיבת-הלב שלי, טמנתי המפתח בכיסי ובאתי אל האנשים.

"מה אתם עושים? - את מי אתם קוברים?" - שאלתי.

והם סיפרו לי, שהם לא קוברים, אלא שולכים את ליבך האכזר שאולה.
"אלו הן להבות מאש-הגהינום, ובאש-הגהינום יוכחד הלב, שאינו
יודע לאהוב."

הצטערתי לשמוע, וביקשתי מהם: "אני הנפגעת, לא אתם, הניחו את
ליבו בבור אחר, ותנו לו את ההזדמנות ללמוד אהבה מהי, למדו
אותו."

והם קברו את ליבך בבור אחר, לתת לו הזדמנות. ואת מפתחות ליבך
החביאו, לתת לך אותם למשמרת, כשתלמד אהבה מהי.

ואת מפתחות תיבת-הלב שלי החבאתי במקום בטוח, וכשיבוא אליי גבר,
שיודע אהבה מהי, שידע לאהוב ברכות ובאהבתו לא יהרוס, אז אגלה
לו היכן ליבי, ואת המפתח אניח בידו שלו למשמרת.

ועתה ליבך אינו שלך עוד. ועתה קבורה האהבה, אך באחרית-הימים
תקום היא לתחיה.