הוא הסתכל עליה במבט שלו. כ"כ רצה לחבק אותה, שהכל יהיה כמו
שצריך, לפני כל הבולשיט. "חיבוק אחרון," הוא לחש, "אני יכול
לחבק אותך?"
היא בחנה אותו, נעצה בו את עינייה. "אנ'לא יודעת," מלמלה. "שלא
תחשוב שלא קשה לי," ואט-אט השפילה את מבטה. היא ידעה שזה שיגע
אותו.
"אני כ"כ רוצה לחבק אותך," הוא חזר על עצמו והיא הרגישה
שהבנאליות שבו הורגת אותה (אחרי הכל, גם לי יש גבולות).
"אני לא חושבת... אני באמת לא חושבת." היא ידעה בדיוק לאן זה
יוביל.
"בבקשה." הוא היה קרוב לתחנונים וכל אותו הזמן הוא ניסה לחייך
את החיוך שלו, שפעם היא הגדירה כשובה, אבל כל מה שיצא לו עכשיו
היה שרבוב עקום של שפתותיו.
"טוב," אמרה. קולה היה חצי מיואש, חצי מרוצה מעצמו, אך הוא לא
שמע מעבר, "אבל ארצה משהו בתמורה."
"הכל, אני אתן לך הכל, רק תגידי." מרגיל את עצמו לתפקיד המאוהב
המקריב. "אני אשמור לך אמונים לנצח." ניסה לקרוא את
מחשבותייה.
"זה לא זה," הפטירה.
"אני אהיה כאן בשבילך מתי שתרצי," אמר.
"את זה תעשה גם בלי שאבקש," אמרה לעצמה.
"זה כסף? את רוצה כסף?" שאל.
היא, מצידה, שתקה.
"זה כסף!" הוא כבר הרגיל עצמו למחשבה. "אקנה לך הכל! כל מה
שתרצי, אביא לך הכל!" הוא נסחף כ"כ מהר ונדהם מפשטות העניין,
שכאילו שכח שכסף אין לו באמת, וממשכורת צבאית לא קונים את
הירח.
"זה לא כסף. אבל אני רוצה שתביא לי משהו."
"אביא לך הכל, אהובתי, יפתי, נשמתי..." והוא המשיך במילים
שאפילו לי קשה לעלות על הכתב, עם כל הכבוד לגיבור שלנו.
"אני רוצה משהו אחר," שתקה ועצרה בעצמה. "אני רוצה, אני
רוצה... אני רוצה את הידיים שלך."
"את הידיים שלי?!" הוא נדהם. הוא היה רגיל לבקשות מוזרות ממנה,
ועוד זכר את הפעם שבו ביקשה שיביא לה את הלבלב של האקסית שלו,
אבל זה היה מזמן, כשהם רק הכירו, והוא היה בטוח שהנשמה
הפרוזאית שלה דיברה אליו באותה פעם, בצורה מטאפורית או משהו
בסגנון.
"אלה הידיים שלי!" המשיך לאחר שתיקה מתמשכת. "איתן אני מחזיק,
מחבק ומלטף. יהיה קשה לי בלעדיהן," אמר, וכל הברה שהוציא מפיו
נאמרה בקול חלוש יותר ויותר, שנדמה כי דווקא את מיתרי הקול
הוציאה ממנו.
"ולכן אני רוצה אותן," אמרה בהחלטיות מעוררת הערצה.
"אבל, אבל..." הוא מלמל.
"אתה לא אוהב אותי?" שאלה ונתנה לו את אותו מבט תמים ונוגה,
שהוא לא יכול היה לעמוד בפניו.
"אם זה מה שנדרש," אמר והיה גאה באיך שקולו התייצב וחזר לעצמו.
תוך כדי נזכר איך עמיחי, המפקד, היה מלמד אותו על העוז שבו
צריך להתייצב מול משימות קשות. בטח עמיחי לא תיאר לעצמו כמה
עצתו תועיל ברגע כזה.
אז הוא חיבק אותה חיבוק ארוך ומתמשך. כלומר, בגבולות הזמן שהיא
הציבה לו (היה לה תור למספרה בדיוק אחרי, והוא ידע כמה היא יפה
כשהיא יוצאת מהמספרה והבין).
ואז בא השלב של הידיים. היא עזרה לו לתלוש אותן, אחת אחרי
השנייה, והוא נשך את השפתיים חזק-חזק ושינן ש''המטרה מקדשת את
האמצעים''.
לאחר מכן הוא חזר הביתה והיא נשארה עם הידיים.
רוב הזמן היא בכלל לא מביטה בהם. פה ושם היא רק נותנת חצי מבט
מרוצה, ואם המצב רוח שלה ממש מאפשר לה היא תעביר בהם איזה לק
נחמד עם הלשון שלה, אבל הפעם האחרונה שזה קרה הייתה ב-1998.