הכל משתנה לי כל כך מהר... הלוואי וידעתי איך להמשיך הלאה, איך
להכניס אותך עמוק למגירה נידחת בעבר שלי.
מיליוני תסריטים רצים לי בראש ורק אחד חוזר על עצמו כל הזמן,
איך ניסע לים ואיך נהנה ואיך אני מפתיעה את עצמי כל פעם מחדש
עם כושר הדמיון הזה... אתה שונא אותי. איזו מחשבה מפחידה, יותר
מפחיד שזה נכון...
אז אם אתה שונא אותי, אם אתה איתה, אם אין שום סיכוי שנהיה אי
פעם יחד, אם כל זה סתם בזבוז זמן ואנרגיות, למה כל-כך קשה
להרפות? אני פשוט לא מסוגלת. נמאס לי להיאחז בשברירי זיכרונות
ומילים, זה לא עובד... זה פשוט לא עובד.

למה אני והלב השבור שלי לא יכולים פשוט להמשיך הלאה? למה מי
אתה בכלל?
אני מקנאה בה. אתה אוהב אותה, מתגעגע אליה... מוזר לחשוב עליך
כעל בן אדם שאוהב, מתאכזב, רודף אחריה.
כנראה אתה אנושי, למרות הכל... הלוואי שהיא תיפגע בך.  לפחות
רבע ממה שפגעת בי.

מה עכשיו? לזרוק את הכל לפח? את המכתבים, המילים, הרגשות? איך
לעזאזל, תגיד לי איך?
אין לך תשובות, בעצם למה שיהיו...? אם היה אכפת לך אפילו טיפה,
אם היית יודע מה אני מרגישה... אז אולי, הייתה תשובה.
זמן זו לא התשובה... כי כבר עברו הרבה שנים, שמספרן מביך
אותי... ואני עדיין אוהבת, עדיין מאוכזבת...

כמה אפשר כבר לדבר על זה? כל הפרספקטיבות נגמרו לי. אלפי
ריבים... כמה דם  ודמעות נשפכו עליך, עליי...
אינספור פעמים "המשכתי הלאה" כביכול, לכמה זמן אפילו הצלחתי.
כשלא היה לי זמן להתעסק בך... וזה חוזר ועולה, גלים גלים...
היום ראיתי אותך, הצטערתי על זה... שנינו העמדנו פנים, או
לפחות אני, שאנחנו לא מכירים אחד את השנייה... כה עלוב! עברתי
ממש לידך ואפילו לא הסתכלתי, לפחות בזה אני יכולה לשלוט. בריח
הבושם  המוכר שלך שעף אחרי אני לא יכולה...

כרוכה אחרייך כמו איזו מתבגרת תמימה, ואני את גיל התבגרות שלי
כבר עברתי ותמימה כבר לא אהיה אף פעם... אתה לא ראוי לי, פשוט
לא. ההזדמנויות שפספסתי צורמות לי כל כך, ואני לא רוצה לחשוב
שאתה התקווה האחרונה, כי ההיגיון אומר לי שלא.
אני לא יכולה לומר שאתה האהבה הכי גדולה שהייתה לי, כי זה נהפך
להרגל... אבל  אתה האהבה הרומנטית {איזו הגדרה מעצבנת} הכי
גדולה, זה כן...
הייתי מוותרת עליך בשנייה, גם על הזיכרונות הטובים, אם רק
הייתי יכולה.
אני רוצה לפתוח דף חדש, בלעדיך... אבל אני מפחדת נורא.

קצת כמו איוב... שנופלות עליו כל המכות אחת אחרי השנייה, וגם
קצת לא... לי אף פעם לא הייתה אמונה.
אנחנו במצב מוזר עכשיו, את יודעת. הוא מטריף לנו את העולם ואין
לכל זה שום משמעות או מטרה... הוא חלק מהעבר הטוב שלנו, וההווה
שהוא יוצר לנו לא כל כך בריא... ואנחנו מעדיפות להיסחף אחריו,
כי אני אוהבת אותו ואת כי... כי את מחפשת את האקשן והדרמה שכל
כך חסרים בחיים האפורים שלך.
אני מבינה את זה, שום-דבר לא יגרום לי להפסיק לאהוב אותך
ושתינו יודעות שזה נכון. החברות שלנו החזיקה מעמד כל-כך הרבה
שנים, עברה כל-כך הרבה מכשולים... אני תמיד הייתי זו שצריכה
לסלוח, השלמתי עם זה מזמן.

ופתאום הוא... מי נתן לו זכות לבוא ולבלבל אותנו ככה? את לא
צריכה אותו, לך יש אהבה. לי לעומת זאת... אין, ובמקרה המבלבל
הראשי הוא האהבה שלי כבר חמש שנים. מה חשבנו לעצמנו? אמנם מידי
כמה חודשים הוא מבזיק לנו לחיים ועושה בדיוק אותו דבר עכשיו.
מחדש לנו, מלהיב אותנו, מנסה לאהוב ולהתחבר... אני מרגישה שאני
זו שמחזיקה לכם את הנר... זה תמיד היה ככה, אתם הייתם מחוברים
במן קשר חברות הזוי שכזה ואני הייתי התפאורה הלא מוצלחת.

אני אוהבת אותו, את לא, לא כמוני לפחות, והוא? הוא אוהב אותך.
לא ככה, לא כמוני לפחות... יצא ששניכם האנשים שאני הכי אוהבת
בעולם הזה, ויצא שהוא אוהב אותך ולא אותי.
אנחנו מתחילים להסתבך עם זה יותר מהצפוי, זה לא משולש כמו פעם
וזה גם לא יכול להיות.

הוא אף פעם לא יאהב אותי כמו שהוא אוהב אותך... אולי חוסר
הסיכוי שמשהו יקרה ביניכם גורם לו להתרגשות ובגלל זה הוא
ממשיך... הוא מושלם, הוא פשוט מושלם.
זו מן מלחמה שקטה שכזו, מתח חבוי שצץ מעל פני השטח מידי פעם...
ובמלחמה הזו, רק לי יש מה להפסיד.

מבולבל, אני יודעת, כמוני.