לו הייתי יודע במפתנה של איזו צרה אני בא, לא הייתי חושב אפילו
להתחיל עם זה. אבל לצערי, לא ידעתי, וגם לא היה שם מישהו בדיוק
בזמן בכדי שיזהיר, שיתריע. לא הכריחני איש לעשות זאת, ונכנסתי
בנפש חפצה מבלי לשער את התוצאות הקשות העלולות לבוא, כתוצאה
ממעשה פזיז שכזה.

היתה זו אחת התקופות הרגישות בחיי המקצועיים. נפלה בחלקי
הזדמנות פז לקידום מקצועי, מעמדי, כלכלי. היה זה אך מקרה
שבעיצומו של הפרויקט, שבו נטלתי חלק כמהנדס תקשורת מתחיל, בשלב
כה רגיש ולחוץ, קיבל מנהל הפרויקט, כלומר הממונה עלי, הצעה שאי
אפשר לסרב לה והודיע על עזיבתו את החברה תוך שבועיים ימים. היה
זה בתקופה הקשה של ההייטק, שבה ניידות עובדים היתה ענין נדיר -
כל אחד חשש לכסאו והצעות מפתות כמעט שלא נודעו. לכן ההודעה
נפלה בהפתעה גמורה, מה עוד שעד להודעתו נראה שאותו מנהל, שהיה
מאושיות החברה, לא יעזוב לעולם, והנהלת החברה לא הטרידה עצמה
בחשיבה אפילו על מקרה שכזה.

כשנקראתי למשרדו של סמנכ"ל הפיתוח סברתי שהוא הולך לעדכן אותי
במתרחש בכדי למנוע זעזועים מיותרים, להרגיע את הרוחות; היו
שמועות שהולכים לקלוט מנהל פרויקט חדש שיגויס מחברה אחרת בזמן
הקרוב, או שהמחליף יהיה מהנדס בעל נסיון רב מפרויקט אחר. ממש
לא תארתי שהוא הולך לאמר לי את הדברים שאמר. הוא התחיל בהסברת
המצב הרגיש שאליו נקלע הפרויקט, ועל כמה שפרויקט זה בעל חשיבות
והשפעה על מצב החברה בכלל. לאחר מיד הטיל את הפצצה: "עקב
דחיפות הנושא ושיקולים נוספים החלטתי למנותך למנהל הפרויקט
החדש..." לזה לא ציפיתי כלל ועיקר ונראה שהבחין בתדהמתי המרובה
והוסיף: "יתכן שצעד זה יראה כתמוה ובלתי סביר בעיני רבים, אולם
עקב לוח הזמנים הצפוף וחשיבות הפרויקט לא נותר לנו זמן
להתמהמהות", ולאחר הוסיף: "לי דווקא נראה שיש לך את היכולת
להצליח", דברים שעודדו את רוחי, שכן אם הבחירה בי היא אך ורק
על רקע של חוסר ברירה עקב הנסיבות שנוצרו, אז זה לא כל כך
מעודד להיות מין פקק שכזה, אבל אם הוא מעריך שיש לי את
הכישורים להצליח זה כבר משהו אחר. עוד אמר: "חשוב שתדע שאין
לנו זמן לטעויות - שגיאות במצב זה הן בבחינת מותרות, עקב לוח
הזמנים הצפוף, ולכן יש לגשת לעבודה בזהירות אך במהירות
המרבית". ולבסוף סיכם: "נראה לי שתוכל לעמוד במשימה, למרות
הנסיון הקצר שלך... וכמובן שתקבל את כל התמיכה האפשרית ממני
ומשאר אנשי הצוות."

למחרת כבר היו רינונים, פוליטיקות קטנות נעורו לתחיה, ואפילו
העזה אחת התכנתות מפרויקט אחר, להכנס לחדרי ולבשר לי שרוב
העובדים חושבים שאין לי סיכוי להצליח, שישנם רבים שראויים יותר
ממני ושהיא אישית לא נותנת לי יותר מחודש בתפקיד. כל כך הרבה
עידוד ופרגון זכיתי מ'חברי' לעבודה... אך דווקא הערות אילו
עוררו בי רצון עז להוכיח שהם טועים. כזה אני - המוטיבציה שלי
מתעוררת דווקא ברגעים שכאלו. מיד קראתי לרכזת הפרויקט, בחורה
צעירה ונמרצת לאחר צבא, מאוד ענינית ויעילה, שהיתה אחראית על
הענינים האדמיניסטרטיביים בפרויקט. הגדרתי לה את הפעולות
המידיות שיש לערוך: לוח זמנים לישיבות עדכון עם צוות הפרויקט,
הצגת יעדים וכו. נראה שהיא דווקא שמחה על המינוי שלי, והציעה
שלא אשים לב לרינונים, ולמרות שמדובר אכן במשימה קשה במיוחד,
אמרה: "ביחד אנחנו נראה להם מזה (בדיוק אז נזכרתי ששרתה
כמדריכה בחיל קרבי...)". קשה להעריך את תרומתם של כמה מילים
שכאלו, ולפעמים אפילו מילה אחת בלבד, לשיפור מצב רוחו של האדם.


ואכן המשימה לא היתה קלה ונדרשו ממני שעות רבות של השקעה, וגם
כשהייתי חוזר מאוחר לביתי, הייתי לוקח עימי את המחשב הנישא
וממשיך עד השעות הקטנות של הלילה. אך האתגר גדול ובאם אצליח
בתפקיד, תהיה זו קפיצת מדרגה משמעותית להמשך קרירה מזהירה -
מבחינת הענין, הקידום המקצועי, שכר וכו. תחילה, השקיע הממונה
עלי, סמנכ"ל הפיתוח, זמן ניכר בהדרכתי ובמעקב אחר התקדמות
הפרויקט, אולם לאחר שראה שנכנסתי לענינים לקח מרחק, והסתפק
בעדכונים שבועיים. אנשי הצוות תחתי, שישה במספר, החלו אט אט
לקבל את סמכותי ונראה שהענינים מתחילים לתפוס כיוון חיובי.

אולם, כבר בימים הראשונים לאחר מינויי לתפקיד, בחוזרי לביתי
יחד עם עבודה לסיים, כאמור, צצה לה בעיה מכיוון בלתי צפוי -
התחלתי להבחין ברעשים מוזרים מכיוון הדירה שמעלי. כאילו כל
הזמן מזיזים שם דברים, חפצים, רהיטים, מפה לשם ומשם לפה. כל
ערב. בהתחלה חשבתי שהשכנים מעלי עוברים דירה או משפצים, אבל
כמה זמן ככה?! אז ניסיתי לברר אצל השכנים שמסביב, כי לא נעים
לחדור לפרטיות של אנשים, ככה פתאום, מה עוד שהם שכנים שכמעט
שלא רואה אותם - הולך לעבודה מוקדם לפניהם וחוזר אחריהם,
שלום-שלום ולא יותר, חיוכי נימוסין במעלית ותו-לא. אז סתם
להכנס אליהם ולהתענין בשלומם ולברר מה פשר התזוזות והרעשים -
זה לא כל כך נעים. הבירורים עם השכנים שמסביב העלו חרס
ובמבטיהם כאילו אמרו שאין צורך לתחוב את האף לענינים לא-לך. אז
נרגעתי קמעא וחזרתי למאורתי. אולם הרעשים משעות הערב עד מעבר
לחצות הלילה רק הלכו וגברו, ואני בעיצומו של הפרויקט, בתחילת
מילוי תפקידי החדש, מנסה להתרכז ולהשיג את המיטב האפשרי.
וחשבתי לעצמי, מה הרעשים הללו, מה זה יכול להיות?! שהרי ניתן
להבין שיש צורך להזיז איזה ארון מכאן לשם, בסדר, זה מקובל,
ואפילו אפשר להבין אף יותר מכך - שלאחר זמן מה נשתנתה הדעה,
ההשקפה, או חלה התחרטות, ופתאום רוצים להחזיר את הארון למקומו
הקודם, זה גם קורה לפעמים; ונניח שאפילו באיזושהי סיטואציה, לא
סבירה בעליל אבל אפשרית, ירצו להזיז שוב את הארון - נו, לא
סביר, אולם אפשר להניח אפשרות שכזו גם כן - אבל כל ערב, כל
ערב, כסאות ארונות, מיטות, דפיקות פטיש, ניסור... אנא אנו
באים.

לאחר כמה ימים של התלבטות, התיעצתי עם רכזת הפרויקט, שתמכה בי
בהחלטה להכנס לשכנים ולברר מה קורה שם, ושוב השתמשה בביטוי
השגור על פיה: "...ותראה להם מה זה!" אז בערב שתיתי קפה חזק,
אזרתי עוז, ועליתי ביעף לשכנים להראות להם מה זה (בחרתי דווקא
במדרגות על פני המעלית להמרצת מחזור הדם...). צלצול ארוך הרעיד
את דירת שכני וקטע לרגע את רצף התזוזות. הדלת נפתחה לרווחה
ולמראה השכן גדל המימדים (שכחתי שהוא אכן בריא גוף...), נכנסתי
בצעדים הרבה פחות נחושים משחשבתי להכנס, ושאלתי אם יש להם קצת
סוכר...

מצאתי אותם בעיצומו של תהליך תזזיתי, שניהם מיוזעים, ילדיהם
שותפים במלאכה. השכן מתנשף ונראה חסר מנוחה, ומיד לאחר שפתח לי
את הדלת, חזר לעיסוקו, כשידיו השריריות הודפות את המזנון. חשתי
ששכנתי קצת נרגנת על שאני מפריע להם בעיצומן של התזוזות, אך
היא מחתה זעתה ממצחה בשרוול חולצתה, וניגשה בחוסר חשק למטבח
להביא לי סוכר. בינתיים ניצלתי את הזדמנות הפז שנפלה בחלקי,
ושאלתי את השכן לאן הוא מזיז את המזנון? והשכנה שחזרה במהירות
לכיווננו ענתה יחד עימו כאילו תאמו יחד את תשובתם: "ככה אמרו
היום באודטה, שהמזנון צריך להיות בצד..." תהיתי פעור פה ורכנתי
לכיוונם בתקווה לשמוע יותר טוב: "אודטה... מה זה אודטה?!"
והשכנה הגיבה במהירות: "אודטה זה מי זאת, לא מה זה...". ושניהם
באישונים פעורים מתדהמה: "... מה, אתה לא יודע מי זאת אודטה?!"
לבושתי הודיתי שאכן אינני יודע מי זו, ושניהם החלו להסביר לי
בקצרה על מה מדובר, איזו תוכנית טלוויזיה מהוללת, כמה טיפים
מועילים אפשר לקבל שם -"אני פשוט לא מבינה איך יכולנו לחיות
בלעדיה", סיכמה השכנה. אולם הבעל אמר שאתמול, מעצב צעיר ומבטיח
הודיע בתוכנית שהמזנון צריך להיות בצד הזה, והאשה אמרה שהיום,
כלומר יום אחרי, אמרו שלפי פאנג שוואי זה צריך להיות בדיוק
להיפך, בצד השני. שוב רכנתי לעברם מנסה לחדד אוזני ותהיתי:
"פאנג שוואי, מי זאת?!" הבעל: "זה מה זה, לא מי זאת...". הלסת
התחתונה שלי שמטה עצמה מטה ומבוכתי היתה בשיאה; שכני החליפו
מבטים ביניהם ומדי פעם הביטו גם בי כמביטים בחייזר שאך הרגע
נחת על כדור הארץ. הם הוסיפו לאחר מכן לעדכן אותי: "כל פעם
טרנד חדש, בתוכניות אחרות אומרים משהו אחר, אפילו בתכנית של
אודטה אומרים פעם ככה ופעם ככה, כך שלא יודעים בדיוק מה
לעשות?!" ושניהם הביטו בי בציפיה והבעל אמר: "ממש בעיה...
אנחנו ממש לא יודעים היכן להניח את המזנון, והרי הוא צריך לנוח
באיזשהו מקום! אולי אתה יודע מה לעשות עם הדילמה הזו?!"

הם נראו מזיעים, אפילו זיהיתי רעידות בגופם ובידיהם, ובשעה
שביקשו ממני מענה, רטטו להם השפתיים באופן בולט ומעורר רחמים;
המראות הללו העלו בזכרוני נרקומן אחד ששלח לחלון מכוניתי ידים
רועדות וביקש בשפתיים רוטטות פרוטה או שתים.

נחתתי על כסא שמצאתי לידי, המום ומותש, לא ידעתי את נפשי - מה
אענה להם? נתקלתי בבעיות קשות בחיי אך בעיה כזו רצינית - היכן
לשים את המזנון??? ואותי כאילו מינו לבורר שצריך לעזור להם
להחליט. לאיזו צרה נכנסתי. אחזתי בראשי, והתחרטתי שלא לקחתי את
קורס הבחירה: תורת קבלת ההחלטות, בזמן לימודי. נשימתי הלכה
וקשתה יותר ויותר, אגלי זיעה תמרנו עצמם ממצחי לעבר עיני ושאר
חלקי פרצופי, התחלתי לראות מטושטש, אם בגלל הזיעה שהציפה את
עיני או בגלל משהו אחר, חשתי בלחץ בחזה, וחשבתי שזה יהיה כל כך
עצוב, בגיל צעיר כל כך, לחתוף התקף לב, דווקא עכשיו כשאני
בבוקרו של עתיד מבטיח. לאחר שהתקפת התוגה פגה מעט, פתחתי כפתור
בחולצתי, ומרוב חפזון המעשה נתלש הכפתור ונשאר בידי - והשכנה
הזדרזה להביא חוט ומחט ולתופרו שוב למקומו: "זה חוט ומחט
מיוחדים, לפי טיפ של אודטה שהמליצה לשמור למקרה חרום..." .
נשענתי לאחור על משענת הכסא בכדי להקל על תחושת המחנק. השכנה
שאלה: "אתה לא מרגיש טוב? רוצה לשתות משהו... יש לנו אספרסו
חדיש..." ונפנפה בידה בכדי לצנן את פני. ביקשתי רק מים קרים.
כשחזר אלי הדופק, והבנתי שלא נותרה בי חוכמה מרובה שתספיק
לבעיה שכזו, ביצעתי נסיון התחמקות, על ידי החזרת תפוח האדמה
הלוהט לידיהם: "ומה תעשו אם מחר יודיעו בתכנית שוב על שינוי
בתפיסת העיצוב, טרנד חדש, אה?!" והם כבר הבינו שהרבה תועלת לא
תצמח להם מאחד כמוני, שלא יודע אפילו מי זו אודטה ואין לו שום
מושג בפאנג שוואי, ועונה להם בעוד שאלה, בסגנון היהודי הידוע.

רציתי לברוח משם, פשוט לנטוש אותם לאנחות, אך הילדה הקטנה שלהם
ניגשה ונצמדה אלי, חסמה כל פתח מילוט, ופתאום אף החלה לנסות
להזיז את הכסא שעליו ישבתי- גם היא בענין ההזזות... הרגשת
המחנק שוב חזרה והשכנה קמה ומיד טפחה לי על השכם ואמרה שזה לא
נורא אם כרגע אין לי רעיון: "זה יכול לחכות קצת, תישן על זה,
כמו שאומרים"; מאוד התעודדתי מדבריה ונשימתי חזרה קמעא לסידרה
- כמה חשובה מילה טובה לפעמים... לפני שיצאתי את דלתם הוסיפה:
"אנחנו סומכים עליך שתמצא איזה פתרון, אתה הרי מהנדס, לא?! אתה
חייב לעזור לנו, אי אפשר כל היום להזיז מפה לשם... תחשוב על
משהו, אנחנו בונים עליך".

בלילה לאחר הפגישה, כשאני בחדרי, הצטערתי שבכלל נכנסתי לענין
הזה, מה היה לי רע, קצת רעש, נו, אז מה... נזכרתי במשפט שהיה
שגור בפינו במהלך השירות הצבאי: 'אל תפתיע פן תופתע'. במקום
לבלוע בשקט עד יעבור זעם, ולסתום את הפה הגדול שלי, הלכתי
להראות לכולם איזה גיבור אני, והנה עכשיו אני צריך לתת להם
פתרון לבעיה שכזו, מה לי ולזה בכלל... ומה אגיד לרכזת הפרויקט?
מה תחשוב על מנהל הפרויקט שלה שלא מסוגל להתמודד עם בעיה שכזו?
אך לפני הרדמי קיוויתי שהענין יעלם כמו שהופיע, ככה פוף,
מעצמו.

למחרת בבוקר קמתי עייף ועדיין מושפע מהאירוע בערב הקודם,
איכשהו נכנסתי לרכב ונסעתי לעבודתי. בקטע כביש מסוים לא היו
פקקים והכביש רחב ופנוי, אז החלטתי להאיץ קצת את הרכב בשביל
להתעורר קצת לקראת יום העבודה המתיש שציפה לי. המזגן פלט אויר
קריר ונעים, שמתי דיסק מרגיע, וככה בעודי בודק את ביצועי הרכב
ונהנה מהמנוע שנענה לי בציתנות, מגביר ומגביר את מהירות הרכב,
קיבלתי שיחה לסלולרי ועניתי. שכנתי החביבה היתה על הקוו: "אני
מקווה שאני לא מפריעה... נו, חשבת על איזה פתרון?! אנחנו לא
יודעים מה לעשות, אפשר להשתגע ככה..." לשמע קולה של שכנתי על
הבוקר נתקפתי סחרחורת ואיבוד שליטה רגעי והרכב החל לנוע מצד
לצד, כמעט שחציתי אי תנועה בכביש המהיר, עד שתודה לאל הצלחתי
להשתלט על הרכב. השיחה באה לי בהפתעה גמורה, בעודי עדיין אפוף
וסהרורי מהלילה, בשעות הבוקר המוקדמות, לאחר שכבר השלתי את
עצמי שכל הענין הזה מאחורי. עצרתי בצד ואמרתי לה בקול שבור:
"...תראי אני אנסה לחשוב על משהו, אני לא יודע... נראה... אני
אדבר איתכם אם יעלה לי איזה רעיון..." והיא אמרה שאני פשוט
מוכרח לעזור להם כי הם עיפים ומותשים ולא יודעים איך לצאת מזה,
מעגל קסמים, חוסר אונים - "אין אור בקצה והמנהרה חסומה",
סיכמה. ניסיתי להרגיע אותה ואת עצמי בכמה מילים - כשדיברתי
איתה לא ברור היה אם אני נמצא בהכרה מלאה - אולם השיחה נסתימה
בכל אופן כשאני תקוע ברכב חונה בשולי הכביש המהיר, עצוב
ומתוסכל. רק אז הבנתי את גודל הברוח שאליו נקלעתי, את עומק
וסמיכות הבוץ. הגברתי את המזגן ברכב, והרהרתי: איך נכנסתי
לסיפור הזה בכלל, איזה אידיוט אני... בכלל חסרות לי צרות,
משעמם לי בחיים???

איך שנחתתי במשרד נכנסתי מיד למנוע החיפוש גוגל וניסיתי לברר:
Who's the fuckin' Odeta?! להפתעתי הופיע מספר רב של תוצאות
חיפוש: תוכנית טלוויזיה, טור בעיתון, תגובות וכו, מה שהוכיח עד
כמה אני לא מחובר. הרגשתי לא בענינים, מנודה. הייתי מאוד
מעונין לעזור בפתרון בעית השכנים, שזו בעצם גם בעיתי שלי, וגם
מאוד מסוקרן לראות מה זו התוכנית של אודטה הזאת - כבר באותו
הערב תכנתתי את הוידאו שיקליט כמה תוכניות.

הבנתי שאני צריך מאוד להזדרז, כי אני חייב לתת לשכני תשובה,
וכבר לא יכולתי להמשיך לחיות עם הרעש הזה, שגורם לעיכוב ניכר
בהתקדמות הפרויקט. בנוסף, כדרכו של כל טרנד, שכנים נוספים
הצטרפו לחגיגה והחלו אף הם להזיז רהיטים וכו בביתם, כך שהרעש
הפך ממונו לסראונד, והבעיה סגרה עלי מכל הכיוונים.

התיחסתי לענין ברצינות, לא היה לי זמן לטעויות, צריך לנהוג
בשיטתיות; לכן קבעתי לטובת הנושא שלבים ולוח זמנים, אמרתי
לרכזת שאני אקח את הנושא של אודטה והנחתי אותה שתתחקר מה זה
פאנג שוואי, ולאחר מכן נתכנס שוב ונטכס עיצה. אמרתי לה שמעתה
ועד שנסיים את הסיפור הזה אנחנו עובדים רק על הפרויקט הזה. היא
הנהנה: "כן, הסמנכ"ל נראה לי מה זה לחוץ עליו...". הבחנתי
שנפלה על הרכזת חולשת דעת רגעית, ומיד החזרתי אותה לפוקוס: "על
מה את מדברת? אני מדבר על השכנים שלי... אין פרויקט אחר כרגע!"
היא בלעה את רוקה והנהנה בראשה לאות הסכמה.

עדכנתי את סמנכ"ל הפיתוח על כך, וכדי למנוע תגובות בלתי רצויות
מצידו, הקדמתי והערתי שמדובר פה על ירידה לצורך עליה. בכלל
מצאתי, עם הזמן, שביטוי זה פועל את פעולתו, גם אם לא תמיד
משתמשים בו במקום הראוי - אנשים מתרשמים מאחד שיודע משפטים
כאלו. ואכן למרות הלחץ הכבד שהיינו נתונים בפרויקט זה, נמנע
הממונה עלי להעיר על כך, והשאיר לי מרחב פעולה. הנחתי את צוות
הפרויקט להמשיך במשימות לפי ראות עיניהם, כי בזמן הקרוב לא
אוכל להתפנות אליהם.

כל ערב התישבתי מול הטלויזיה והפעלתי את הווידאו בכדי לצפות
בתוכנית המוקלטת של אודטה. צפיתי בתכנית כאנתרופולוג שמגיע
לשבט נידח ובוחן אותו בעין חודרת. במהלך הצפיה החזקתי לידי
פנקס ובו רשמתי הערות בזמן אמיתי, ולאחר שצפיתי בכמה תוכניות,
שנראו לי מדגם די מיצג, נאספו בפנקסי התכונות וההערות הבאות על
אודטה:

-צוחקת הרבה -  גם כשלא צריך  
-בעלת בטחון עצמי בולט, לפחות למראית עין
-ישנה תפאורה מרשימה באולפן, עיצוב עדכני ונעים
-מפלרטטת עם האורחים
-מעודדת צרכנות על ידי תצוגות אופנה, דוגמניות, קוסמטיקה,
הזמנת מעצבי רהיטים עם מוצריהם וכו
-הופעת מומחים לתחומים שונים: עיצוב, סגנון חיים, רפואה - לא
ברור האם הם אכן מומחים
-מלקקת לצופים במהלך התוכנית אולם שומרת לעצמה את זכות המילה
האחרונה, נועצת את המסמר האחרון בסמכותיות מרשימה
-יש לה שדים גדולות ותחת ענק - לא ברור אם זה קשור לסמכותיות
או שלא
-בעלת כושר שכנוע עבור קהל מסוים, קהל היעד שאליו מכוונת
התכנית
-מחזיקה מעצמה מובילת בון טון
-מדברת הרבה על אנרגיות חיוביות

לא שאין בתוכנית גם דברים מועילים, בעלי טעם, אולם באופן כללי
ניתן לאמר שאודטה הזאת די עלתה לי על העצבים. כנראה שאם הייתי
מתמיד בצפייה הייתי מגלה מאפינים נוספים, אך לא היה לי הזמן
והחשק, ועם המסקנות הללו בידי, המשכתי במשימה. הבנתי שרכזת
הפרויקט תוכל למלא את תפקיד אודטה באופן הרצוי, שכן תוכל ליצג
נאמנה את כל המאפינים הנ"ל, למעט העובדה המצערת, מנקודת המבט
הענינית, שהיה לה תחת קטן וחמוד, אבל החזה השופע שלה עשוי
לכסות על כך, סברתי. המשכתי ללא השתהות מיותרת לשלב הבא: למחרת
קראתי לרכזת למשרדי, סגרתי את הדלת, עדכנתי אותה במתרחש בנוגע
לאודטה, והיא עדכנה אותי על מה שלמדה על פאנג שוואי - היא לקחה
קורס מזורז בנושא, בנוסף לאינפורמציה שהצליחה ללקט מהאינטרנט,
ונראה כי שלטה בחומר. יחד ניסינו לגבש תוכנית פעולה תכליתית.
לאחר מספר דיונים מתישים, שרטטתי את מבנה הסלון של שכני ובדקנו
אפשרויות מיקום שונות למזנון. לבסוף הגדרנו את דרך הפעולה
ותפקידו של כל אחד. בסיום הפגישה שאלתי את הרכזת האם אכן תוכל
לעמוד במשימה הקשה והיא ענתה ללא היסוס: "אתה יכול לסמוך עלי -
אני מסוגלת למכור קרח לאסקימוסים..." ולבסוף סיכמה: "ואנחנו
נראה להם מה זה!" וחייכה לעומתי. הערתי שתשתדל לשבת רוב הזמן
כדי שלא יראו את ישבנה הקטן, אך היא הגיבה באופן מפתיע: "אל
תדאג, עד לפגישה יגדל לי הטוסיק כמו שצריך...". חיכתי וסיכמתי:
"אסור לנו לפספס, אין לנו זמן לטעויות, צריך לגמור עם הסיוט
הזה אחת ולתמיד..."

הודעתי לשכנה שבערב אגיע אליהם יחד עם יועצת מיוחדת בתחום
עיצוב הפנים. בסוף יום העבודה, כשצעדנו לכיוון הרכב, בדרכנו
לשכנינו, הבחנתי שאכן הישבן של הרכזת גדל פלאים, ולשאלתי
התמוהה ענתה: "... העיתונים של כל השבוע נרתמו לרפד לי
ת'תוסיק...". נכנסנו לדירת השכנים והזוג קיבל אותנו במתח
וציפיה רבה למוצא פינו. שידרנו המון ביטחון ונראה כי הרכזת
נכנסה לתפקיד בצורה ראויה ביותר. השארתי עלי את העניבה שלבשתי
לצורך פגישה עם אורחים מחו"ל שהיתה בחברה, כך שהייתי בלבוש
יצוגי - הרושם חשוב במקרים שכאלו; היא הוצגה כיועצת בכירה
לעיצוב פנים, דיברה בסמכותיות, ליקקה לשכנים, החמיאה להם, צחקה
הרבה, וגם אני השרתי תחושת נינוחות סביבי, אך יחד עם זאת
החלטיות.

ואז הרכזת סרקה את הבית ובישרה להם שרוב הרהיטים שלהם ממוקמים
בהתאם, פרט למזנון, שזה ממש לא לענין איפה שהוא מונח כעת,
ושהמיקום המתאים ביותר, לפי הטרנד המעודכן הכי-הכי, זה במרכז
הסלון. זו גם פשרה בין מה שאמרו באודטה ובין פאנג שוואי. ואני
הוספתי שזה גם נותן אפשרות לילדים לשחק תופסת סביב המזנון,
והרכזת הלכה על זה: "אה ,כן זו הערה חשובה מאוד, כי זה בעצם
נותן את האספקט השימושי, כך שבעצם זיהו פתרון win-win ולכן
פתרון אבסולוטי מנצח." הזוג בהה בה ואמר: "אה, רגע, מה את
אומרת... לא ברור כל כך..." ואז הרכזת אמרה בבטחון: "או קיי
אני אסביר... אני כבר אסביר, לא אשאיר אתכם אפילו עם פרט אחד
לא מובן, ביסודיות נעבור ענין אחר ענין: ברגע שישנן שתיים או
יותר סיבות שמצדיקות את הפתרון, ללא חסרונות, זה הופך אותו
לפתרון מנצח...". והשכנה הנהנה: "כן, זה גם נותן גישה יותר
טובה...", ועוד כהנה וכהנה סיבות טובות.

הרכזת לא נתנה לרגע הקריטי לחמוק מידיה ונחפזה להכות בברזל
בעודו חם: "אם המזנון במרכז, האנרגיות יכולות לזרום חופשי
בסלון, מסביב למזנון, מבלי להתקע; זאת ועוד, זה יכול לאפשר
סחרור של האנרגיות סביב המזנון, דבר שיאיץ את האנרגיה החיובית
בחפץ החשוב ביותר בבית - הכור הגרעיני, הלא הוא הטלוויזיה!
וכשהטלוויזיה אחלה הכל אחלה...". במהלך הרצאתה, הביטו בה
השכנים כמהופנטים, פעורי פה, ומדי פעם נפלט מפיהם: "היא
גדולה... וואו, כמה שהיא גדולה...". הייתי מוקסם מהרכזת,
שמלהטטת בכשרון כה רב. אומנם הערכתי שהיא מוכשרת ותוכל לעמוד
במשימה הקשה, אולם עד כדי כך... זאת לא שערתי. רציתי לקפוץ
עליה ולנשוק לפיה המפיק מרגליות כה מתוקות, אך מחשש לשבירת
הדיסטנס שכה חשוב בזמן שכזה, ביטלתי כוונתי זו מיד.

הרגשת הקלה ניכרה על פני שכני, חזרה אליהם שמחת החיים שכה
נעלמה לאחרונה. תחושת סיפוק הציפה את ליבי - החזרנו את האושר
למישהו שכה סבל. אולם רגע לאחר מכן, נראה היה שכל הענין מוטל
בספק, כשהשכנה שאלה, בליווי ידים רועדות ועינים ממצמצות
בתפזורת, האם לא יתכן שיצטרכו לשנות את המיקום בימים הבאים,
בהתאם לטיפים שינתנו בתוכנית... ככה זה כששולפים את המזרק
מהווריד בבת אחת; זיהיתי את התקפי הקריז האחרונים והיה מנוי
וגמור עמדי שזה המקום לחתוך ולבצע הליך גמילה מהיר; הגבתי
בהחלטיות: "...וזהו, יותר אין להזיז שום דבר, אפילו אם אודטה
או מי שזה לא יהיה יאמר לכם השכם והערב שצריך לשנות - אין, זהו
הטרנד הסופי בהחלט, האמא של כל הטרנדים, זה כל הטרנדי שבו,
שאין יותר אחריו - טרנד השקט!" קמנו ממקומנו בכוונה להפרד
והרכזת ניגשה אל שכנתי חיבקה את כתפה ואמרה לה: "אם ישנה בעיה
כלשהי אני פה... אל תהססי להרים טלפון", ונתנה לה את הטלפון
שלה. כשעמדנו לצאת מפתח ביתם, השכנה הודתה לנו ותוך כדי כך
התבלבלה וקראה לרכזת בטעות אודטה, או אז נפל לי האסימון -
הטעות הפרוידנית הזו סימנה שהענין נקלט היטב במוחה, במודע בתת
מודע ובמה שביניהם...

וזמן קצר לאחר מכן, כדרכו של כל טרנד, דילג גם לשכנים האחרים,
ונהיה מה זה שקט.

ומאז כשהיו שכני פוגשים אותי במעלית או בכניסה לבנין, היו
מקדימים לי שלום: "הו, הנה המהנדס!" ורק אז, למרות שכבר היה לי
תואר רשמי זמן רב, חשתי הלכה למעשה מהנדס בכל רמ"ח אברי ושס"ה
גידי.

אחר כך חזרנו לפרויקט, הכוונה לפרויקט המקורי, זה של החברה...
אמרתי לרכזת הנאמנה: "אם עברנו את אודטה נעבור גם את זה. כאילו
מי יכול עלינו עכשיו, אה, מי..." והיא אמרה בחיוך: "ונראה להם
מה זה..."