שירלי היתה בחורה מבולבלת, אבל מאד מבובלבת (השגיאה במקור...
מהבלבול). וגברים מבוגרים יחסית לבני גילה, או יותר נכון לאמר
בוגרים בנפשם, היו נמשכים אליה בגלל הבלבול הזה. אבל בחורים
צעירים, כאלו בני בגילה, למרות המראה האטרקטיבי שלה, נרתעו
מהבלבול שלה; גם הם עצמם לא היו יציבים משהו, אז עם בלבול כמו
שלה - זה כבר היה צעד אחד יותר מדי.

אבל גברים כאלו בוגרים, יציבים - נו, ברור שהכוונה לא לגמרי
יציבים, שהרי כמה כאלו יש בכלל, אם ישנם... הכוונה לכאלו עם
שתי רגלים על הקרקע - אלו דווקא אהבו אותה, נפלו שדודים לרגליה
- כמובן רק כדימוי ולא ממש ליפול, כי כאמור הם היו יציבים -
והכל בכדי להתבשם במעט מהבלבול שלה. הבלבול שלה הילך קסם
עליהם, הוציא אותם מהיציבות המשעממת והוסיף טעם לחייהם. וזה
היה הדדי, כלומר גם היא נמשכה דווקא אליהם  - מן הרמוניה שכזו,
החצי השני, כמו שאומרים - היא היתה מבולבלת והם רצו להתבלבל.
אבל מצידה זה לא היה במתכוון, אלא רק בתת מודע שלה - כי כאמור
היא היתה מבולבלת.

והבלבול שלה היה משהו, לא סתם- נניח, כשהיתה מטילת עם בן זוגה
בערב בעיר, היתה מסוגלת להתחיל משפט וכבר במהלך המשפט לשנות את
דעתה הלוך ושוב, לכאן ולכאן, משהו כמו: 'אני חושבת שבא לי
גלידה... או אולי בעצם פלאפל... אבל הרי אני יודעת שאני לא
יכולה לאכול את שניהם בו זמנית ממש, או שכן אפשר, מה אתה
אומר?!' והיו לה תלתלים, וכשהיתה מתבלבלת, דבר שהיה קורה כמעט
כל הזמן כשהיא ערה וגם לפעמים בחלום - היו לה חלומות מה זה
מבלבלים, אבל לא כמו הבלבול בחיים, שזה היה משהו מיוחד - אז
כשהיתה מתבלבלת ולא ידעה מה לעשות, היתה מניעה את ראשה מצד
לצד, כאילו לא יודעת לאיזו דרך לפנות, והתלתלים היו עושים כזה
בלגן באוויר... והבחור שאיתה, היציב, היה כולו מתמוגג מאושר.

היה לה בלבול כזה ללא קשר, בלי כל כיוון, ממש מבולבל, כאילו מה
הקשר בין גלידה לפלאפל - זה שומנים, סוכרים, קינוח, חלבי,
ואילו זה, פחממות, צמחוני וכו... ואולי יש קשר, אני כבר לא
יודע... אבל אצלה הדברים היו ללא קשר, ללא אסוציאציות; אפילו
פרויד, לו היה חיי עכשיו, היה מתבלבל ממנה. אחת כמוה כנראה
שחייבת לקחת את הרגלים ולרוץ מהר לאיזה פסיכולוג; ואתם חושבים
שיצא מזה משהו?! גורנישט; לאחר כמה דקות, כשהבין הפסיכולוג במה
דברים אמורים, או יותר נכון כשהבין שהוא לא מבין, קטע את
הפגישה; הפסיכולוגיה טרם הגיע לרמה כזו שתוכל לעזור לה, הרהר
לעצמו, אם בכלל תגיע אי פעם. ומכיוון שלפי כללי האתיקה אסורים
יחסים בין מטפל למטופל, הודיע לה בו ברגע שהטיפול נגמר ולא
יימשך, כלומר זה סופי, ומיד החל לסדר את הספה; והיא בלי
להתבלבל, תפסה מה זה התבלבלות שחבל על הזמן, כי הבינה שהוא
הולך לתקוע אותה, וחשבה לעצמה שמה פתאום שהיא תיתן לו, איזה
חג, אבל מיד לאחר מכן, או אפילו בו זמנית אמרה לעצמה, בעצם למה
לא, והתקרבה לכיוון הספה, ובעוד הפסיכולוג מתחיל להתגפף עליה,
וכבר עם המכנסים למטה, מנסה להשכיב אותה, שירלי שלנו הראתה לו,
שאומנם היא מבולבלת אבל לא פריארית, ועלתה על זה שהוא לא כל כך
יציב - אמנם פסיכולוג אבל לא יציב, מה לעשות - שזה אומר שהוא
לא הטיפוס שלה, ואמרה לו שיחפש מי שינענע אותו...

אולם עם הזמן, כשראתה איך הבלבול שלה פועל על הגברים היציבים,
כאמור לעיל, היא עלתה על משהו, זאת אומרת שעם כל הבלבול שלה,
שהיה אכן רב ומגוון ומאוד מבולבל, היא החלה להבין שישנו איזה
הגיון בשגעון - אמנם קלוש וחסר בסיס רציני, אבל בכל זאת ישנו
איזה סובב ומסובב, סיבתיות מסוימת, קשר לוגי כלשהו, שניתן
להגדירו בערך כך: הבלבול שלה, אין מה לעשות, מושך גברים יציבים
בלבד; כלומר, היא קלטה את היכולת שלה לעשות מניפולציה, או
לתפלל (כפי שהאקדמיה ללשון קוראת לזה), על גברים יציבים; היא
עלתה על זה סוף סוף, ועד כמה שזה נשמע מוזר, הדבר הזה הכניס
קצת סדר בחייה, כי עד כה לא היה אצלה קשר בין כלום לכלום, פשוט
הדברים קרו לה והיא אפילו לא התכוונה למשהו קרוב לזה בכלל; אבל
הסיבתיות הזו היתה מעין עוגן, אמנם חלוד ורעוע, ומאיים להנתק
עם כל גל קטן, אך בכל זאת יתד קטן, בחייה המבולבלים.

בחיים המבלבלים שלנו זה גם משהו, ותודו שקשה להיות יציב
בימינו: אפילו המילה 'טוב' נתבלבלה לה, לא מבינים למה הכוונה:
טוב למי, למה?! או כשמדברים על שלום- איזה שלום?! שלום בשביל
מי?! בשביל מה?! חוק?! פרקליטות?! אוביקטיבי?! מי, מה, מו?! מי
נגד מי?! מאוד מבלבל, לכן קשה להיות יציב, והבחורים שנמשכו
אליה היו די יציבים, שום משב רוח לא הפיל אותם, הלכו עם אבנים
בכיסים; אבל אז כשהיא החלה להבין שישנו איזה הגיון בחייה
המבולבלים כל כך, אז קרה משהו בלתי צפוי בעליל- בדיוק כשכבר
קיבלה כיוון אסטרטגי (באסטרטגי היא הבינה שיש הגיון, אבל בטקטי
עדיין היתה מבולבלת), שגרם לה להבין שבגלל הבלבול שלה נמשכים
אליה גברים יציבים, מסודרים, מרובעים, כאמור לעיל - הגברים
האלו, פתאום הועם זוהרה של שירלי בעיניהם; שהרי במבולבלת
אמיתית חשקה נפשם, מבולבלת לגמרי, קומפלט, בלי הנחות, בלי
עיגול פינות קיצורים ותחמונים, לא כאילו, לא חיקוי, אלא
מבולבלת אורגינל, לא יודעת כלום מהחיים שלה.

אבל עכשיו כשהיא פתאום קלטה משהו, אמנם זניח, שעדיין לא פגע
בבלבול עצמו, אך בכל זאת - זו כבר לא אותה שירלי של תמול שלשום
- ולכן עכשיו רק בחורים ממש יציבים, לא סתם יציבים עם שתי
רגליים על הקרקע ואבנים בכיסים, ששום משב רוח לא יזיזם - סתם
יציבים כאלו כבר לא הספיקו עכשיו - אלא יציבים ממש, עשרה טון
בטון יצוק, ששום דבר לא יפיל אותם, ואני מתכוון נפשית, פיזית
קרה שהם נפלו, נניח אם היו מחליקים על קליפת בננה, אולם גם אז,
גופם החליק, אך ראשם כאילו המשיך ללכת ישר, כאילו כלום - רק
ליציבים ממש כאלו יש עדיין סיכוי שימשכו אליה.

ונוצרה כאן ממש בעיה - מצד אחד הבחורים המבולבלים, הלא יציבים,
לא נמשכו אליה כי היתה עדיין מבולבלת מדי בשבילם, ומצד שני,
הבחורים  הסתם יציבים, קלטו שזה כבר לא זה - כבר היתה פחות מדי
מבולבלת בשבילם; וכעת היו נחוצים בחורים יציבים ממש בכדי
שימשכו אליה, סיטואציה ממש מבלבלת. וכך היא מצאה עצמה הרבה
לבד, כי בינינו כמה כבר ישנם כאלו ממש יציבים, אם בכלל ישנם...