עכשיו הדלקתי את הרדיו בחדר שלי ושיר כל-כך רומנטי התנגן לו
בגלגל"צ. "נסוינג קומפרס טו יו" ובעברית שום דבר לא שווה לך,
שום דבר לא כמוך. רציתי לכבות את האור בחדר, ולסגור את התריסים
ולהדליק את מנורת הלב שהבאת לי ולהביט בה. הייתי מסוגלת לעשות
את זה וזה לא מתוך טירוף, אל תחשוב שאני חולת נפש, לא שפויה או
משהו כזה, פשוט לשבת מול מנורה בצורת לב ולדעת שזה ממך וגם אם
זה היה עיפרון, אפילו אחד לא מחודד מתנה ממך הייתי מרוצה. כי
זה ממך. אני לא באמת צריכה שתביא לי דברים, אני רק רוצה שתהיה
איתי. אבל זה שבכל זאת קנית לי שימח את ליבי, את בטני, את כל
גופי ואת החיוך שהתעגל לו. פשוט לנשק אותך, לנשק ולא להפסיק
לעולם ולחבק ולא להפסיק לעולם ולתת לך ללטף אותי, לעביר יד בכל
מקום שתחשוק ולדבר איתך על שום דבר חשוב על דברים מטומטמים בכל
זאת ליהנות. ואז בלילה לפני השינה להסתכל על הפלאפון ולקוות
שתתקשר להתפתות לשלוח הודעת "לילה טוב" מתוקה לפלאפון שלך
שאינו קיים ולחלום בהקיץ על נשיקות קטנות ממך. וגם בכל שאר
היום, הפלאפון דבוק אלי וכל שיחה וצלצול מביטה בשיחה המזוהה
ומקווה שיהיה רשום שם את שמך.
אני אוהבת אותך מין הרגשה הרבה יותר חזקה ממני. הכל כל-כך עובד
לאט ובזהירות בקשר שלנו. הכל מתבשל על אש קטנה ואני לא רוצה
ששום דבר ייהרס. הכל מושלם בדיוק כמו שאמור להיות למרות הרצון
לנשק אותך. כי מה לעשות שרק מאחורי דלתות סגורות אנחנו מראים
את הרגשות.
וכל הזמן אתה בראש שלי, כל דקה חושבת ומדקלמת ונזכרת בך ומתחשק
לי לספר לכולם משהו סתמי עליך וזה בעצם הדבר היחידי שאני יכולה
לספר כי זאת המחשבה היחידה שיש לי בראש.
אני אוהבת אותך.