עולם יפה בתוך מסגרת, אני, בתוכה.
נכנסת לנפש לא מוכרת, עומדת על ריצפה - לא ריצפה.
והכיסא, הוא באמת כיסא!
אבל - כיסא של אשליה.
והבכי, הוא בכי. של נפש בוכייה.
בכי שלי - ולא שלי.
הדמות דמותי - ולא דמותי.
בגדי, בגדים. אך לא לבושי.
שערי יפה, אך לא לטעמי.

וממול: עיניים.
המון ראשים.
מבטים, מחיאות כפיים, והחיים חוזרים להיות חיים.
המציאות ההיא, נשכחת - על כוס קפה חמימה,
והעולם, חוזר להיות כשהיה.
כי כל החלום, האהבה, והבכי,
היו בעצם אשליה.
וזה,

  - התיאטרון שלי.