לסיגל
יולי 1992 אחת בלילה
תמי בן-עמי נכנסת ומסתכלת סביבה. ברקע מוזיקה אלקטרונית גזעית
היישר מגרמניה.
הרצפה רועדת למשמע המוזיקה, והלב דופק עם הקצב המהיר. התקליטן
הכי מגניב בארץ הגיע לתקלט את מרכולתו החדשה.
האורות הצבעוניים מפלחים את העשן שממלא את המקום, מתעתעים עד
עילפון. הם זזים לקצב המוזיקה, יוצרים אווירה הזויה של חלום.
תמי מפלסת את דרכה בין המוני האנשים, מנסה להתעלם מהמבטים
המשתאים. האוויר דחוס וריח זיעה מעיק-ממריץ את הרוקדים.
הם מניעים את גופם בטירוף, משתמשים בסם התורן לאותה תקופה,
מזיעים את נפשם. מזל שיש להם סופג זיעה על היד או בנדנה על
הראש. אין ספק, הקולוסיאום שוב ארגן מסיבת קיץ מטורפת,
עם המוזיקה הנכונה, האווירה הנכונה, ובעיקר- האנשים הנכונים.
-"תמי!" נשמעת קריאה צווחנית מאחוריה. תמי מסתובבת באיטיות,
ונדהמת (בכל פעם מחדש)
-"פנינה! מה את עושה כאן?"
פנינה רוזנבלום מחייכת בתגובה, שמה לב לציניות המודגשת בדבריה
של תמי.
-"אחלה מסיבה, לא?" היא שואלת-קובעת. תמי מהנהנת בחיוך, והן
נפרדות בנשיקה רווית מייק-אפ.
תמי ממשיכה אל צידי המועדון, צופה בשאר הרוקדים. היא מרגישה את
ראשה מתערפל מרוב מוזיקה רועשת, עשן מתוק ורעידה מתמדת.
היא לוקחת עוד שאיפה ארוכה מהאוויר החם והמחניק, ספוג הזיעה,
וצמרמורת עוברת בגופה. לעולם לא תתחרט על כך שהגיעה לכאן -
המועדון הטוב בעולם.
יולי 2002 אחת בלילה
-"אבל זה אתר בנייה סגור!" אני אומר, מנסה לשכנע אותך שלא
להסתכן הפעם.
את לא מגיבה, מסתכלת עליי בחיוך שובב, עם עיניים אפורות
וגדולות, ומתחילה לטפס.
הרי ידעתי ששום דבר לא ימנע ממך מלעשות את מה שחפץ לבך.
הזיק הזה של הטירוף - שמשאיר אותי איתך, לנצח.
המדרגות רעועות ונוטות ליפול, ואת בשלך, עד לדלת המוגפת
והסגורה בקרשי בניין ממוסמרים.
את מביטה אליי מלמעלה במבט מזמין. ואני לא יכול לסרב, רוצה רק
להיות לידך.
כיכר אתרים נטושה כבר שנים, וכרגע היא אתר בנייה סגור, מפוזר
שלטים מאיימים על עונשו של העבריין הסורר שיחדור אליו.
את מזיזה את השלט, כדי שיהיה יותר נוח להיכנס, ונבלעת אל תוך
החושך. אני נדחק בין הקרשים, נזכר שאת ארבעים וקצת קילו ואני
קצת יותר, ומצליח לבסוף להיכנס.
את מסתובבת סביב עצמך, בעיניים עצומות, מניפה ידיים למעלה.
-"תאר לך, פעם היו כאן המסיבות הטובות בארץ".
מסביב בקירות מכוסים בציורים ילדותיים של אנשים רוקדים, ובמרכז
עומד, כמעט מתמוטט, בר גדול מעץ. על הרצפה המלוכלכת והמאובקת
מונחים קרשים ופסולת בנייה, ואת מקפצת ביניהם,
מדמיינת את ההמולה והמסיבות שהיו כאן פעם.
מבעד לפתחים שמקיפים את כל המבנה נפרשת תל-אביב.
הים מצד אחד ובניינים מחודשים מצד שני, כאילו לחפות על הבנייה
המכוערת של העבר.
אני מתקרב אלייך מאחור, שם את ידיי על מותנייך. את עוצרת לרגע,
מסתובבת אליי, ומחייכת.
אנחנו מתקרבים, ושפתינו מתקרבות לנשיקה מתוקה.
ובאותו רגע קסום, יחיד ומיוחד, אני מרגיש ממש כמו תמי בן-עמי. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.