התחלתי עם פיה. נפגשנו במקרה בסנטר כשהלכתי לקנות מתנה לחבר
שחוגג יומולדת 21. מכיוון שהוא ואני מתכננים טיול לבריטניה
החלטתי לקנות לו מוזיקה סקוטית ואירית - שיכיר את השירים
מראש.
נכנסתי לאחת החנויות ושם היא עמדה. בהתחלה לא כל-כך הבנתי שהיא
פיה. היא רכנה על דלפק ועיינה באחד הקטלוגים של החנות. היה לה
שיער כהה וגוף קטן. כשהיא זזה פתאום ראיתי את האור סביבה
משתנה. ואז התחלתי לחשוד שמשהו לא בסדר.

בצידו של הדלפק הייתה קופסה של דיסקים המכילים מוזיקות עולם.
ניגשתי אל הקופסה וחיפשתי בין הדיסקים. הוצאתי שני דיסקים -
אחד של מוזיקה אירית ואחד של מוזיקה סקוטית כשלפתע שמתי לב
שהאוויר סביבי נהייה נעים יותר. יכולתי להריח ריחות יסמין
ולוונדר. הסתכלתי לימיני, היא עמדה לידי, פנים עדינות, כמעט
עדינות מדי. העיניים הירוקות הכי יפות שראיתי מעודי הסתכלו
בדיסקים שהחזקתי ביד ולאחר מכן ננעצו בעיניי. חיוך גדול ומדהים
עלה על פניה.

שמעתי קולות של מקהלה עולים באוזני. גלים התקרבו והתרחקו
מהחוף, החולות במדבר נדדו, הירח סבב סביב כדור הארץ שהמשיך
לסבוב סביב השמש במחול שכמעט היה שם מעולם, יחד איתו הסתובבו
מיליוני כוכבים אחרים סביב השמשות שלהם - יוצרים אלפי גלקסיות
ומראות מרהיבים בחלל הרחוק.

מצמצתי.
"את גם אוהבת מוזיקה אירית?"
היא הנהנה. חייכתי אליה. טובע בתוך עיניה. "גם אני. אני מחפש
דיסקים לחבר טוב שלי, אני רוצה שהוא יכיר את המוזיקה האירית
והסקוטית לפני שניסע לשם."
"אתם נוסעים לשם?" היא חזרה על המשפט האחרון. בעיניה עלה ניצוץ
והאור סביבה השתנה שוב.
"כן אנחנו נוסעים לשם עוד חצי שנה בערך. טיול אחרי צבא. זאת
אומרת טיול אחרי צבא שלו. אני כבר השתחררתי." עמוק באחורי ראשי
נשמעתי לעצמי קצת דביל. "מה איתך? כמה זמן את משוחררת?"
"אני? לא הייתי בצבא." היא אומרת בחיוך, "אני ומלחמה לא הולכים
טוב ביחד."
"טוב..." אמרתי, מחניק את העובדה שאני כנראה אחזור לשישה חודשי
קבע כדי לחסוך לנסיעה. "היית כבר באנגליה אני מבין."
היא הנהנה שוב. הנהון מיוחד כזה. "גם אני. בכיתה י"א הייתי
שבועיים בלונדון ובכמה ארמונות מסביב לה. התמכרתי ונשבעתי
לחזור אחרי השחרור." אמרתי.

בית קפה קטן, על גדות נהר התמזה. מבט לאופק מגלה את הלונדון
טאואר ואת הטאואר ברידג'. שמיים אפרוריים של אביב לונדוני וכוס
תה וניל מהבילה וחמה.

מצמצתי.
"מה איתך?"
"הייתי באנגליה מזמן." היא ענתה. סומק קל עלה על לחייה.
ביקשתי מהמוכרת להשמיע את אחד הדיסקים.
"ספרי לי על זה." ביקשתי.

היא סיפרה לי באריכות על סטונהנדג', על היערות העתיקים של
בריסטול, על החוף של פלימות'. הרגשתי כאילו אני שם איתה. בשלב
מסוים עיניה נעשו עצובות קצת כשהיא סיפרה לי על יער עצי אלון
עתיקים ששם היא הייתה משחקת בילדות. היא סיפרה על שריפה גדולה
שהרסה את ביתה וגרמה לה לעזוב את אנגליה ואת כל הזיכרונות
ולעלות לארץ."
"רגע, עלית לארץ? אין לך שמץ של מבטא..."
היא נראתה קצת מבולבלת לרגע. "זה היה מזמן. ובאתי לארץ מזמן."
היא סיכמה.
פחדתי שהיא לא תדבר יותר. "אלון זה שם החבר הזה. זה שאני קונה
בשבילו את הדיסק."
היא חייכה חיוך קל ולא אמרה כלום. ביקשתי מהמוכרת שתעטוף את
הדיסקים.
"איך את חוזרת הביתה?" ניסיתי בכל זאת להמשיך את השיחה.
"הביתה? אה... באוטובוס, אני הולכת לשם עכשיו."
"לא רצית לקנות משהו?" שאלתי בזמן שאני מסיים לשלם.
"לא רק הסתכלתי."

יצאנו ביחד מהחנות. לפני שיצאתי הצצתי לכיוון הקטלוגים וראיתי
שם דמויות של פיות.
"את שונה מרוב האחרים נכון?" שאלתי.
היא הנהנה בהנהון המיוחד שלה. "אני יודעת שזה קשה להאמין...
אבל... אני פיה."
מיצמצתי פעם ועוד פעם...
"אמרת שאת פיה?"
היא הינהנה.
"לא חלמתי."
חיוך עדין עלה על שפתיה.

שקיעה רחוקה צובעת את השמיים בגוונים של כחול-סגול-אדום.
גחליליות קטנות מאירות את החשיכה הקלה שכבר ירדה אל תוך הלילה.
מרחוק נשמע קול צחוק עדין של ילדות קטנות משחקות בין העצים.

מצמצתי.
"איך... מה..." לאט לאט חיברתי בראשי פיסות מידע קטנות.
המוזיקה, אנגליה, היערות, השריפה, הקטלוג, השינויים באור
סביבה, הריח העדין שלה, החיוך והעיניים. אף בת אנוש לא תוכל
להשפיע עליי ככה. או שאולי אני מנסה לשכנע את עצמי...
"בעצם גרת ביער?"
"כן, עד לשריפה..." קולה נחנק והצטערתי שהעלתי שוב את הנושא.
"הן באמת נראות כמו בתמונות?" שיניתי את הנושא מהר.
"חלק." היא ענתה. "לא לכולן יש כנפיים כמו שחושבים וחלק מהן
בגודל של בני אדם."
"כמוך." אמרתי. חושב לעצמי 'אם עד עכשיו היא לא ידעה שאתה יודע
להסיק מסקנות אז עכשיו היא תהיה רגועה לא?'.
יצאנו מהשער של הסנטר. בחוץ היה כבר לילה והשמיים היו זרועים
בכוכבים. ליוויתי אותה לתחנת האוטובוס. הירח עלה מעבר לגג של
הסנטר.
"אז מה מביא פיה לישראל בעצם?" שאלתי.
"הארץ הזו קסומה לא פחות ממקומות אחרים." היא ענתה לי בפשטות,
וכנראה שפני הגיבו באופן אינסטנקטיבי בצורת סימן שאלה.
היא סיפרה לי על הטיולים שלה לכינרת, על הנחלים של הגולן ועל
יערות הכרמל, על חולות המדבר ועל האלמוגים בים סוף.
"לפעמים," היא אמרה, "הקסם נמצא ממש מסביבך ואתה לא מרגיש
אותו." היא הסתכלה אל תוך עיניי.

קולות של רוח נושבת, ריצה בשדה פתוח...

מצמצתי.
"את ממהרת הביתה? אולי נלך לשבת איפשהו?"
"האמת שאני ממהרת." היא השפילה מבטה לרצפה. האווירה השתנתה.
"אתה יודע שאני מנגנת על גיטרה?" שאלה בזריזות, לפני שהתחלתי
אפילו לחשוב איפה לקבור את עצמי ואיך.
"באמת? באופן מקצועי?" שאלתי.
"כן, ניגנתי עם כמה הרכבים. כרגע אני מנגנת בהרכב של חבר טוב
שלי".
"איך קוראים לו?" שמחתי פתאום על שינוי הכיוון בשיחה.
"יוני."
"לא, האמת שהתכוונתי להרכב." הסתכלנו אחד אל השנייה וצחקנו.
"עוד לא נתנו לו שם..."
ואז הגיע האוטובוס שלה. היא אמרה לי שלום ושהיא מאוד נהנתה
לדבר איתי. אמרתי לה בהצלחה והיא מסרה יומולדת שמח לאלון ועלתה
לאוטובוס.

באותו ערב חזרתי באוטובוס הביתה. מעלי התנוסס ירח גדול. תקתקתי
את קוד הכניסה לבניין ופתאום שמעתי "פססט..."
חזרתי אחורה והסתכלתי אל הירח.
"אתה יודע. לא כל יום פוגשים פיה..."
"אני יודע", אמרתי לו, "גם לא כל יום הירח מדבר אליי..."
"זה בטח יום מיוחד", הוא ענה לי. מחייך.
חיוך קל עלה על שפתיי. "זה חייב להיות... מעניין מה יביא איתו
מחר."