כוס עמק עם הטרנד החדש הזה של סיפורי סיגריות, כאילו אי אפשר
כבר לעשן חפיסת סיגריות בלי שאיזה ילד חרמן מבמה חדשה יכתוב
עליך פואמה, וזה רק בתנאי שאין לו מספיק דיו כדי לכתוב נובלה,
כי הילד מבמה לא אוהב לקצר במילים.

בפעם האחרונה שישבתי על סיגריה טובה היינו באיזה פאב. היה כבר
נורא מאוחר והייתי לפחות חרמן כמו בד"כ, אם לא קצת יותר כתוצאה
מהמבטים שתקעתי בבחורות המתנשקות ממקודם.

אני בטוח שרוב הבנים, וגם הבנות שתמיד אוהבות לשקר בעניין,
מכירות במקרים האלה שבהם שבועות שלמים של יובש יחסי מביאים
אותך למצב בו כל הזכר למין, או לאברי המין של המין השני, או
למין תחושה מוזרה, או למין הצפה שכזו של מין.

אז בין המין למין הייתי במן מצב כזה בו כל תחת או שד נראו לי
נורא מזמינים. בעודי יושב על הספה בפינה אחת של החדר פוגש מבטי
בעיניה של בחורה על הבאר, אומנם היה רחוק קצת, וגם קצת חשוך,
והייתי קצת שיכור, וגם קצת עצוב, אבל לא יכולתי שלא להבחין
ביופי המסתתר, איפה אם לא סנטימטרים רבועים מתחת לעיניה. אז לא
טבעתי בעיניים שלה, אבל על האזורים הדרומיים יותר הייתי יכול
להקים דירה.

לא עברו אולי עשרים שניות וחברי הטוב משכבר הימים קיק <ששמו
נערך מסיבות שונות ומשונות> נעץ את מרפקו בזרועי. כמובן שעל זה
הוא קיבל לאטמה, שעל זה חטפתי ברכיה, שעל זה הפלאפון שלו נפל
לכוס וודקה. אחרי שפתחנו ארגון נכים וקיבלנו פיצויים מהמדינה
ותבענו את ביטוח לאומי. וקוריאה הכריזה מלחמה וקיק קיבל ממני
עוד סטירה ורק אז הוא נזכר לומר שאם אני לא מזמין אותה מיד
לעוד משקה, הוא יעשה את זה, ונראה לו שדווקא בי היא מתעניינת.

אף פעם לא הייתי בחור שרמנטי, אבל אני מבין קצת בבחורות, אחרי
הכל, אימא תמיד אמרה שאני בחור יפה. אז התיישבתי לידה וחוסר
הטאקט המזהיר שלי הניח לי להעיר כי אין היא שיכורה מספיק.
במקום הסטירה לה ציפיתי קיבלתי ממנה רק הנהון, מבט, והיא קיבלה
ממני בתמורה שנאפס אפרסק ב-17 שקל.

ישבנו לנו בקלות ושוחחנו ברומו של עולם, על עניני החזרת עטרה
ליושנה ושאר דיסקוסי חיים למיניהם עד שלבסוף החליט גופי להתערב
בעניין. כמו בכל שלב אחר בחיי השלפוחית החלה לוחצת קלות על
מותני, בתחילה לחץ קליל ופוסק, ולבסוף התגברה תחושת המועקה עד
לכדי שיכולתי לתאר אותה כמו התחושה שהרגיש הבחור המסכן ההוא
שסיפרו לי עליו בקורס הפעלת מרגמה בצבא. נו ההוא שירה ממרגמה
כשהיא עוד מחוברת לגבו, סיפרו לי עליו בצבא.
80 טון לחץ ישיר לעמוד השדרה, שום גוף מתכתי לא יעמוד בזה, שלא
נדבר על תימני צפלון בשלבים המוקדמים של טחינת צעירות בגולני.
אומנם רוסים הם לא תימנים, אבל גם אני בלחץ הזה לעמוד לא
התכוונתי.

ביקשתי את סליחתה של העלמה הענוגה ורצתי לעברו השני של הפאב,
בו נמצא תא שירותים בודד, שתוכנו לא יבייש תא אסירים של
הוויאטקונג, נו הצהבהבים הקטנים מהג'ונגלים של וויאטנם, אלה
שאהבו להתעלל באמריקאים. רצתי ריצה שלא תבייש רצי ספרינט
אפריקאים, ורצתי ורצתי, 10 מטרים שנמשכו כמו נצח במקרה הטוב,
ולפי אחי הקטן נצח נצחים במקרה הרע. לבסוף הגעתי לתא השירותים
אך להפתעתי הוא נחסם מבפנים ע"י בחור שהקדים אותי בביצוע
המשימה.

אומנם לא אמרתי נואש אך נאלצתי לבלות שם את 5 הדקות הארוכות
בחיי, מקלל כל רגע מהם, מייחל למותי, להשמדת האנושות, לניסור
רגליו של עודד מנשה, לגילוח ראשו של דודו טופז, לעיסוי רקטום
מנינט, ועוד זוועות שונות ומשונות כאשר פתאום נפתחה דלתו של גן
עדן, או במילים אחרות, התפנו השירותים.

קשה היה לתאר את האושר שלי במילים, אך הוא היה שלם, והבחור
הרגיש כה רע עם הפנים החיוורות שלי שהוא אפילו הציע לי סיגריה,
מלבורו אדום. אומנם אני לא מעשן אך אין להלבין פניו של האדון
שעמד מולי, ובשמחה שהתבטאה בעיקר בשיעול חזק לקחתי מידיו
המסריחות משתן את מקל הסרטן הצהוב לבן.

בהקלה רבה רוקנתי את מיכלי העודפים לתוך השירותים, וביציאתי
משם הרגשתי קל בלא פחות ולא יותר מ-80 טונות.
לצערי, הבחורה שהשארתי על הבאר לא התלהבה מחוסר המשקל כמוני,
ובהגיעי לבאר לא נמצאה לא כאן ולא כאן.
אפילו לא הייתי צריך להגיד את שמו כדי שיופיע ומרפי כבר הספיק
לבקר.
5 דקות אחרי זה הבחורה כבר התמזמזה עם ילד  עם ילד אחר.
קיק והיא נסעו הביתה בערך חצי שעה אחרי, ושמעתי ממנו שהיא
מהבולעות.
נו מילא, אף פעם לא הלך לי עם הבולעות, משהו באופי שלהן אני
מניח, דורש איזה סוג של עוצמה.

שעתיים אחרי זה הייתי כבר בבית של ידידה שלי.
כמה דקות בלי נעליים הפכו לכמה דקות בלי גרביים, ואחריהם לא
איחרו להגיע כמה דקות בלי מכנסיים. כשסיימנו, לא היה דבר
שרציתי יותר מאיזה מלבורו אדום מסריח משתן, גם היא רצתה.
כל-כך חבל, אם רק היה לי עוד 17 שקל.