עומדת מולך ולא יודעת למה לא ממש יכולה לתת לך ללכת ממני... זה
לא הגיוני כשהייתי איתך כל-כך לא רציתי אותך לא ראיתי איך זה
קורה ומיד איך שהלכנו אני רוצה אותך שוב אין לי אוויר
בלעדיך... ואין לי גם ממש אוויר איתך. אני עומדת מולך מול פנס
הרחוב יודעת שזה לא בסדר לעמוד פה איתך. אמרתי לך שדי תעזוב
אותי תן לי ללכת באמת תן לי למצוא את השקט שלי את החיים שלי את
המקום שיעשה לי טוב. אתה לא רצית להיות ככה לחיות ככה ביחד...
ועכשיו פתאום אתה לא נותן לי ללכת. והכי בעולם כייף לי להיות
איתך... טוב לי להיות איתך אני ואתה בארבע עיניים שלנו היו לנו
רגעים מדהימים אבל במציאות בחוץ זה כאילו לא יכול להתקיים וזה
קשה ואנחנו לא מצליחים להתנתק ואנחנו באמת אוהבים. אני לא
יודעת איך להסביר את זה למרות הכל ואולי זה ההרגל, הביחד הזה
שעדיף לי על הלבד שהמחשבה עליו עוזרת לי להתגבר על כל רגע ורגע
של בדידות. אני לא יודעת, אני כל-כך רוצה לפרוץ את המעגל הזה
ללכת ממנו באמת אבל יחד עם זאת כל-כך פוחדת לאבד לי אותו. יש
בו משהו פשוט אמיתי אולי אני טועה? אולי כשיהיה משהו אחר חדש
אני אחשוב אחרת וכמו שכולם אומרים זאת תקופה זה עובר אבל אני
כאילו לא רוצה שזה יעבור... אני עומדת מולך מבקשת ממך ללכת
שתניח לי וכל-כך רוצה לחבק אותך לעטוף אותך בחיבוק. אני רואה
את הכאב שלך בעיניים, אני יודעת שאם רק היה לך טיפה יותר לעולם
לא היית מוותר אבל אתה פוחד כי אין כלום ושנינו אוהבים הרבה.
אתה אוהב אותי מאוד אבל קשה לך קשה לך להתבגר, פיטר פן שלי,
וכל החיים חיפיתי עליך נתתי לך ללכת לבלות לשמוח אהבתי לראות
אותך בשמחתך התחיל להיות לי קשה כשזה הפך על חשבון השמחה
שלי... וככה עמדנו שנינו תחת הפנס כל אחד הולך לישון במקומו
אתה חוזר אל החדר ואני כל-כך כואבת איתך... ואולי זאת הבעיה
שלי שבמקום לכאוב אותי תמיד כאבתי אותך ושכחתי אותי...