יום רביעי, שעה 14:00. עוד יום קשה של לימודים בתקופת מבחנים
מפרכת שמסרבת להסתיים. אבא נכנס לחדר: "שמעת? מחבל מתאבד חדר
לפתח תקווה, אמרו עכשיו ברדיו...". כן, זו המציאות של ימינו -
ערבים מבצעים פיגועי ראווה בערים ישראליות. אז אומנם התרגלנו
כבר ליריות לעבר שכונות בירושלים או לתמונות עצובות של מתנחלים
מדממים, אפילו מפחיד להסתובב במקומות מרכזיים בת"א. אני לא
יכול להתקרב לתחנת אוטובוס בלי לבחון בשבע עיניים כל איש ואישה
בתחנה. אבל פה? בפ"ת??? מי היה מאמין. דאגה ממלאת את לבי לכל
חבריי, משפחתי ולכלל האנשים הקרובים ללבי וקרובים למקום הימצאו
של המחבל. רגע... גם איילה גרה בסביבה. לא אכפת לי שהיא
תתפוצץ. אחרי מה שעשתה לי בשבוע שעבר, אני אפילו קצת אשמח.
כשנפרדנו איחלתי לה את כל הרע שבעולם. אני זוכר את מילותיי
האחרונות אליה. זה היה משהו בסגנון של: "הלוואי שתקבלי את
המטאבוליזם של אבא ואת המערכת החיסונית של אמא שלך". נו, אז
שתתפוצץ, זה כמעט אותו דבר העיקר שתסבול. אני מנסה לחזור
ולהתרכז במשוואה הליניארית שמולי אך מחשבותיי נודדות ופתאום
אני מוצא את עצמי מעודד את המחבל....כן, מוסטפה, לך על זה, אתה
מסוגל. הרי אתה רוצה לבלות את שארית חייך עם בתולות בגן עדן,
נכון? אז זו הדרך. סיים את דרכך בעולם כשהיד ותיקח איתך לשמיים
כמה מאזרחי מדינת ישראל. למען פלשתין. אני אישית ממליץ לך
להתפוצץ עם חיילת שנמצאת קצת לפני הגיל שבו היא מתחילה לייצר
יהודונים קטנים לאוויר העולם. ואם לא קשה לך, שזו תהיה איילת.
תזהה אותה לפי השיניים המחודדות, הזנב עם השפיץ בקצה, הקלשון
ביד והקרניים. כך גם תעשה לי בדרך טובה קטנה. בעצם רגע, מה קרה
לי? אני תומר, תמיד הייתי החמוד, הילד החייכן שכולם אוהבים.
למה שאני אפיק איזושהי הנאה או שמחה לאיד ממוות כאשר זה לא דוד
רחוק ועשיר? זה די פאתטי כשאני חושב על זה. קצת מזכיר לי פרק
של משפחת סימפסון בו הומר מפוטר מעבודתו ומפנטז על הרגע בו
החברה תתרסק וכולם יתחננו לפניו: "בבקשה הומר, תחזור
אלינו.אנחנו צריכים אותך. הכל היה כל כל טוב כשהיית פה.", כך,
הוא חשב, הם יתחרטו על הרגע שפיטרו אותו. אני מסכים עם הומר
בעניין הזה. המשוואה בשני המקרים היא פשוטה: רע להם בלעדי =
טוב להם איתי. מה גם שיש פה את מוטיב הנקמה. אז מה? זה מה
שנהיה ממני, הא? גרסה ישראלית של הומר סימפסון?

יום חמישי, 08:00 בבוקר. אני נמצא באוטובוס בדרכי לאוניברסיטה,
אוחז בידי דף עם נוסחאות ומנסה להכניס למוחי פרטי מידע אחרונים
שעשויים לסייע לי להצליח במבחן. הרדיו מצפצף חמישה ביפים
ואחריהם החדשות. "התפוצץ מטען בתחנת האוטובוס ליד בסיס תל
השומר", קרא השדרן, "המקום בד"כ שוקק חיילים אך אסון כבד נמנע.
ישנה רק הרוגה אחת. היה פה נס גדול...". את המשך דבריו כבר לא
שמעתי. כנראה שהייתי מרוכז בצמרמורת שפקדה באותם רגעים את
גופי. ובאשר למבחן - לא נראה לי שעברתי...